דף הבית » חוויה יפנית, הגירסה האפשרית

חוויה יפנית, הגירסה האפשרית

לפעמים שמגיעים לארץ אחרת, בעיקר לכזו אקזוטית, שעטופה בתרבות ובמסורת, יש איזה רצון קטן, שלא לומר קטנטן, לפגוש בחוויה ה'אותנטית'. לראות את הדבר 'האמיתי'. את החגיגה בכפר, את הריקודים, את הטקס ההתבגרות, את האוכל, וודאי האוכל וגם את מנהגי היום יום ה'אותנטיים'.

מאחורי הרצון הקטנטן, מסתתרת משאלה שכל גבישי האותנטיות יקפאו בזמן, ויפשירו בתזמון מושלם בדיוק ברגע ש*אנחנו* נגיע.

ברגע שמגיעים, תמיד יש אכזבה קטנה שקוקה קולה היו שם לפנינו אבל, עדין אנחנו מסכימים למשחק. המקומיים (שלא נאמר – הילידים), מפגינים שואו אוריינטלי *עבורנו*, כאילו *באמת* ככה הם מתלבשים, אוכלים, תוקעים בחצוצרות זה לקראת זה, ואנחנו מספרים בבית "כמה מקסים פה", "איזה טקס קדום ונהדר"..

ובכן

לא יודעת לגבי תיירים אחרים, אבל אני ללא ספק פגשתי את ה'דבר האמיתי' ואותנטי בחוויית הריוקאן יפני ובשני טקסים. כרגע אתרכז בריוקאן.

ריוקאן לפי ויקיפדיה:

"סוג של פונדק דרכים יפני מסורתי שמקורו בתקופת אדו (1603-1868), כאשר פונדקים אלו שירתו את הנוסעים בדרכים המרכזיות. בפונדקים אלו בדרך כלל החדרים מרוצפים במחצלות טטאמי מסורתיות, ישנה רחצה משותפת והמבקרים מסתובבים לבושים ביוקטה (חלוק יפני מסורתי)."

ובקיצור – לינה מסורתית.

 

יש הרבה סוגים ורמות שונות. לפי התמונות והסיפורים, כולם עושים לי חשק להיות 'מבקרת ריוקאנים מקצועית', (שזה כמה רמות מעל מבקרת מסעדות מקצועית) ובכל זאת צריך לבחור.

אני התארחתי ב- FUKUZUMIRO בהאקונה. מגיעים לעיר קטנה בשם  ODWARA שנראית כמו האזורים המוזנחים של נתניה בשנות השמונים (עדין נקי, אבל אפור). משם לוקחים אוטובוס ל –  HAKONE

רמת הציפיות שלי ברצפה, אם אלו הנתונים של תחנת המוצא, כמה יפה יכול להיות מקום במרחק רבע שעה?

ובכן

 

הנהר הרחב והשוצף שחיכה לי בכניסה לריוקאן. מיסך לי מייד כל מחשבה מפקפקת, ושטף איתו כל היסוס אפשרי. חלום שלום. הגעתי לחלום.

לחצו לתמיכה בהוצאה לאור
כתבתי ספר 'לבד ליפן, חתירה לתנועת השבירה' לחצו כאן לפרטים ותמיכה בהוצאה לאור

הנהר וירוק העצים הפראי מצדדיו, נמצאים בנוף חדר השינה שלי. חדר השינה החלומי שלי. כולו מעץ, גדול. מרווח. אין בו כלום חוץ מיופי, ממתק קטן ותה ירוק.

לאורך החלק הפנימי של המלון, בריכה ובה שוחים דגים שמנמנים בכתום ובלבן. במעבר מעל הבריכה מתהלכות בשיער מתוח בסיכות ובלבוש מסורתי, עובדות המלון הקטן. המלון המשפחתי, המסורתי והאותנטי קיים מ- 1890 בו התארחו סופרים, ציירים ומשוררים מפורסמים. הן הולכות ברגליהן הקטנות, פוסעות בצעדים קטנים על ריצפת העץ, בנעלי אצבע מוגבהות. הידיים נושאות קידות רבות ובפה הן מחזיקות חיוך נעים ומילים ביפנית בלבד.

מייד נצמדה אליי האישה הזו, שנראית כמו סבתא טובת לב. היא המטירה עליי הסברים ביפנית, תוך כדי שהיא מושיבה אותי בכורסא, מוזגת לי תה ירוק ומזרזת אותי לפתוח את ממתק הספוגי הלבן, העטוף בעלה ירוק.

אני מחייכת, היא מחייכת והיא יוצאת.

אני לוקחת טושים ומציירת את כל ההתפעלות שלי בכתמים ובקווים צבעוניים בתוך דף קטן.

 

אני מרגילה את האוזניים לרעש המים השוצפים של הנהר. בקלות אני יכולה לדמיין שזה רק אני והוא כאן. כל שאר העולם מטשטש. ברגע שסיימתי אני לובשת את היוקטה שמחכה לי בכורסא ממול, ויורדת בכפכפים המחכים לי מחוץ לדלת, לאונסן בקומה מתחת.

אונסן לפי ויקיפדיה,

מונח יפני המשמש לרוב לתיאור מעיינות חמים, אך גם את מתחם הרחצה ואת האכסניות שמסביבו. ביפן, כמדינה הפעילה מבחינה געשית, פזורים אלפי אונסן.

ובקיצור – יא אלוהים.

הנה אונסן שנמצא בתוך היער, ממש ממול הריוקאן ששהיתי בו.

בריוקאן היו כמה אונסנים, כולם פנימיים. נכנסתי לגדול ביותר ולשמחתי כולו היה שלי. ישבתי על סלעי בזלת רותחים, אדים עלו מתוך המים, שלווה נכנסה לי לוורידים. לא הבנתי איך אין חוק ממלכתי כזה, ששולח את כל התושבים בכל העולם לאונסן, לפחות אחת לשבוע. בבת אחת מצוקות כל העולם היו מתפוגגות, השרירים היו נעשים רפויים ולאף אחד לא היה כח להילחם.

ברגע שהעור שלי הפך אדום מידיי, ניגבתי את עצמי וריחפתי חזרה לחדר. הופתעתי לראות שהסבתא כבר ארגנה לי את ארוחת הערב. השולחן היה ערוך בכלים יפים ומקלות אכילה. הסתובבתי ששמעתי קריאה צוהלת מאחוריי "שלום" אמרה הסבתא, והוסיפה עוד כל מיני מילים שבתוכן זיהיתי כמה פעמים המילה "אונסן"

עניתי "האי" שזה "כן" וחייכתי. זה מה שעשיתי באופן קבוע בכל פעם אחרי שדיברה ודיברה, ואני לא הבנתי ולא הבנתי.

היא יצאה וחזרה מייד עם ארוחת ערב, שזה רק לא ישמע לכם כמו לחם וחביתה. מדובר במשתה מפואר, לא פחות. המשיכו ל'ארוחה יפנית'

 

לחצו לתמיכה בהוצאה לאור

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים