MASA 8

הי אני ענת. לפני 43 שנה התחיל המסע שלי פה ומאז אני לא עוצרת. הדבר שהכי מעניין אותי בעולם, זה - העולם! ברצינות. אם הייתי יכולה לדבר עם כל אדם בכדור הזה ולטייל בכל מקום, זה היה הכי טוב מבחינתי. בגלל כמה מגבלות טכניות - פעוטות, אני מסתפקת בלהמציא פרויקטים דיגיטליים, ומגיעה ככה לכל מקום. יותר משתלם מאיזיג'ט ********************************** כרגע בעבודה: ספר חדש "לבד ליפן, חתירה לתנועת השבירה". מסה אישית שכתבתי, בשילוב עשרות ציורים שלי, מהשוטטות ביפן. על התרגום האחת והיחידה: אלה צ'רקהם ********************************** Hi, I'm Anat. 43 years ago my journey began, and I did not stop since. Alongside my normal life, I like inventing digital projects, the kind that opens up the aerial borders between people and places. My current project: My Book - Alone To Japan, Striving for refraction ENGLISH | HEBREW (Scroll down for English) Thanx to Ella Charkham

Jiser Dreaming ג'סר דרימנג

חלק שני: פיילוט מוצלח, ניסיון נוסף – פחות

on
ד׳ בטבת ה׳תשע״ט – December 12, 2018

Part Two: the pilot was a hit, the second attempt – not so much.

עשינו פיילוט. אני ואחת הנשים נפגשנו בג’וחא גסטהאוס. נעמה סידרה לנו חדר נעים בקומה השנייה. אחמד מנהל הגסט האוס דאג שלא יפריעו לנו. האישה לא מצליחה לשים לנו מוסיקה ביו טיוב. ״אין לך אותיות בערבית״ היא מסבירה. הטלפון שלה נגנב יום קודם בחתונה. [חתונה- מוטיב שיהיה נוכח בכל פגישה] בסוף שמענו מוסיקה רומנטית עכשווית בערבית שקפצה לנו בחיפוש.
שום דבר ממה שהיא סיפרה לא היה רומנטי. גם אלו לא דברים שאני יכולה לספר מבלי שאלו יפגעו בה. אולי הדבר הרומנטי היחידי היה רק הצליל הקלוש של הנאמנות שלה לעצמה והרצון שלה לקחת את המושכות על החיים שלה. ״אין לי כלום שהוא שלי״ היא מסבירה לי שאבין שלמרות ששתינו בדיוק באותו גיל, ואני גרה במרחק של 10 דקות ממנה, המציאות שלה שונה לחלוטין מזו שלי. ״יש לי רק ת.ז כחולה. זה הרכוש היחידי שלי״.
הציור יצא נורא. באמת. אני לא מחמירה עם עצמי כשאני מציירת, אבל הוא יצא נורא. התחבקנו בסוף ואמרתי לה שאני אצייר אותה מחדש. רציתי לתפוס את המבט שהיה לה – נוגה ובטוח בבת אחת. שבוע אחרי היא רקמה הרבה פרחים צבעוניים, אמרה שזה בעקבות המפגש שלנו. הפיילוט הצליח. יש ראיון, יש ציור. יש ריקמה. קדימה לנשים הבאות!
שם כבר העניינים הסתבכו.
המפגש הבא היה עם נ’. ״את לא מפה נכון?״ מייד שאלתי. ״לא, אני מכפר אחר״. משהו בפנים שלה נראה לגמרי לא משם. העיניים הירוקות שלה, הלחיים האדומות, כולה שידרה טוב ועדינות ורוך. ״מה תרצי לשמוע?״ שאלתי בתחילת המפגש. ״אני לא אוהבת מוסיקה״. הסבירה שבעלה נפטר לפני שלוש שנים ומאז היא לא רוצה לשמוע שום דבר.
״מה החלומות שלך?״ שאלתי, ״אין לי חלומות״ ענתה בחיוך המשגע הזה שלה. 
בסוף עלו דברים, ועוד איך. איתם חזרתי ארוזים בלב שלי וציירתי אותה. יצא פורטרט שממיס אותי בכל פעם שאני מסתכלת עליו. כמו אור חוזר של אהבה ורכות. 
נ’. החרוצה תוך ימים ספורים שלחה לי ריקמה – רקמה את הכפר במרובע אדום ומסביב את הגבולות שלו – הכחול זה הים, השחור זה הכביש, החום אלו הדיונות ליד קיסריה, הירוק זה למעגן מיכאל. עבודה מושלמת, חשבתי לעצמי.

חודש אחרי פגשתי אותה והראיתי לה בהתלהבות את הציור שלה. הבעת הפנים המחוייכת שלה השתנתה ״מה זה, זה ממש אני״, היא אמרה בפליאה כזאת. ״כן, יצא ככה הפעם״. לא באתי עם אג׳נדה לצייר בסגנון מסוים, אצלה יצא באמת מאד ריאליסטי. ״אי אפשר לשים את זה בתערוכה״ היא מודיעה לי. ״אני אלמנה, יעשו לי בעיות אם יראו אותי ככה״. לקח לי זמן להבין שכל ניסיון לשכנע אותה, או להציג חלק, או עם פנים מכוסות, שאפילו יראו רק עיניים, פשוט לא יעבוד.
אני עדין לא מאמינה שזה קורה אבל הפורטרט הזה ישאר רק אצלי. יש ראיון, יש ציור, יש ריקמה. לא מציגים את הציור.


We made a pilot. One of the women and I met at Juha’s Guesthouse. Na’ama arranged a nice room on the second floor for us. Ahmed, the guesthouse’s manager, made sure we were not disturbed. The woman fails to find the music she is looking for on Youtube. “You don’t have an Arabic keyboard,” she explains.Her phone was stolen a day before, at a wedding. [Weddings were a repeating motif in each encounter] In the end, we listened to some popular romantic Arabic songs that Youtube suggested.

Nothing of what she told me was romantic. None of which I can share without putting her in harm’s way. The only romantic thing was maybe the faint sound of her loyalty to herself, and her desire to take the reins of her life in her own hands.”I have nothing I can call my own,” she explains, so that I will understand. Even though we are exactly the same age, and I live 10 minutes away, her reality is completely different than mine. “I only have an Israeli I.D. that is my only possession.”

The portrait came out awful. Really. I am not hard on myself when I draw, but this one was terrible. At the end, we hugged and I told her I will draw a new portrait of her. I wanted to capture the look she had in her eyes – gloomy yet confident at the same time. The next week she embroidered many colorful flowers, and said it was the encounter that inspired her. The pilot was a hit. The interview is done. The portrait is done. The embroidery is done. Onward to the other women!

This is where things got complicated.

The next encounter was with N. “You’re not from here, are you?” I immediately asked. “No, I’m from another village.” Something about her face did not look like all the rest. Her green eyes, her red cheeks,everything said kindness and gentleness and softness. “What would you like to listen to?” I asked when we just met. “I don’t like music,”she said, explaining that her husband died three years ago, and since then she does not want to listen to anything.

“What are your dreams?” I asked. “I have none,” she replied with this gorgeous smile of hers.

By the end, things did come up, indeed they did. I placed them safely in my heart,and went on to draw her portrait. It came out so beautiful, it melts my heart each time I look at it. Like a pure reflection of love and softness.

N,the busy bee, sent me her embroidery within a few days – she made the village in a red square and its borders around – the blue is the sea, the black is the road, the brown is for the dunes near Caesarea, the green is Kibbutz Ma’agan Michael. A perfect piece of work, I thought to myself.

A month later, I met with her and excitingly showed her the portrait. Her smiley expression changed, “Wow, this is really me.” She said with a certain wonder. “Yes, it came out this way.” I did not have a set agenda about a certain style I would use, in her case the drawing turned out very realistic.”You cannot put it in the exhibition,” she informs me. “I’m a widow, they’ll give me trouble if they see me like this.” It took me awhile to understand that there was no way I could convince her, not even putting just a part of it, or with a covered face, or even just the eyes.

I still cannot believe this is happening, but this portrait will stay with me and with me alone. The interview is done, the portrait is done, the embroidery is done. The portrait will not be shown.

TAGS

ד׳ בטבת ה׳תשע״ט – December 12, 2018

ד׳ בטבת ה׳תשע״ט – December 12, 2018

RELATED POSTS
ג’סר דרימינג – הפתיחה

י״ג בשבט ה׳תשע״ט – January 19, 2019

פריאל, בת 36 בדיוק מתחתנת

י״ט בטבת ה׳תשע״ט – December 27, 2018

שפאא, בת 34 חד הורית, 3 ילדים

י״ט בטבת ה׳תשע״ט – December 27, 2018

%d bloggers like this: