דף הבית » אופוריה יפנית, מצב זמני

אופוריה יפנית, מצב זמני

השעה 7.45 בוקר ואני ברכבת המהירה נזומי, מקיוטו בדרך לאוקיאמה. כבר שבוע שאני ביפן, ושני דברים היו בדיוק כמו שתיכננתי – הזמן עובר מהר מידיי, ונתקעתי בתחנת רכבת קטנה, במקום שאף אחד לא הבין אותי.

חוץ מזה הכל חדש. ההתמסרות שלי לכלום, ללא לתכנן, לא לדעת, התגלתה כאוצר בעל ערך אמיתי עבורי. אני מרגישה בארץ הפלאות וכל גילוי מפעים אותי.

מעבר לשונות האדירה בשפה, באוכל, בנוף, האנשים הם אלו שגורמים לי לפליאה כל פעם מחדש. כאילו גיליתי כוכב לכת שבו בני האדם מתנהגים אחד לשני בכבוד כמו בימי בראשית. זה לא נימוס מעושה. זה ממש כבוד טהור, משהו שדהה לרוב האנשים עם הזמן, והוא נוכח בכל מפגש.

זה מתחיל ברחובות המצוחצחים, לא אוכלים ברחוב ולא מעשנים. באמירת שלום לבבית וחמה, בהגשת כל דבר בשתי ידיים, בחיוך, קידה קלה ובאמירת תודה רבה, גם אם זו רק חשבונית על מים. הרמזורים מצייצים בציוץ ציפורי עדין בכל פעם שיש צבע ירוק.

הנה בדיוק עכשיו נכנס סדרן הרכבת לקרון, לבוש בקפדנות, חליפה כחולה, כפפות לבנות, כובע בהתאם. עשה סיבוב, קד לכולנו ועבר לקרון הבא.

ככה זה גם בנסיעה באוטובוס. ברגע שהנוסעים יורדים בתחנה, הם עוברים דרך הנהג והוא מברך לשלום כל אחד ואחת. זה נשמע כמו מנגינה שבורה שחוזרת על עצמה – אריגטו גוזיימה מאס, אריגטו גוזיימה מאס, אריגטו גוזיימה מאס, אריגטו גוזיימה מאס, גם אם יש 20 נוסעים. אחד אחת.

בכל מקום מחייכים אליך ונכונים לעזור בכל דבר. אם רק אשאל משהו, הם יוודאו שהבנתי ויקחו אותי לאן שצריך. כבר קרה שמישהי הלכה איתי 20 דקות עד לרחוב שהייתי צריכה להגיע. בחור אחר חיכה איתי בתחנה עד שהאוטובוס הנכון הגיע ורק אז התפנה להמשיך בדרכו.

אין לי ברירה אלא לסמוך על העזרה הזאת.
אני לא יודעת מילה ביפנית. אולי רק אחת – תודה רבה, מעבר לזה אפשר לומר שהכל סינית בשבילי..

אני נוסעת ברכבות ובאוטובוסים די הרבה, לפעמים לכפרים קטנים, וכל מה שיש לי להיעזר בו כדי להבין לאיפה ללכת, זה חיוך והרבה פנטומימה עם הידיים.

פעם אחת זה לא עזר. רציתי להגיע לכפר מסויים שיש בו אמן מבוגר, שברגע שקראתי עליו ידעתי שאגיע לראות אותו. אני אישה של צבעים. הוא מייצר צבע אינדיגו מהאדמה. גוון של הכחול הכי יפה שראיתי. הייתי חייבת להגיע אליו.

אחרי שלקחתי מקיוטו 2 רכבות, הגעתי לתחנה קטנה בכפר קטן, שיש בה רכבת אחת, ואוטובוס שעובר פעם בשעה.

יחד איתי היו עוד 10 אנשים שחיכו בתחנה. לפי מה שכתבה לי האישה באינפורמשיין בקיוטו, גם אני צריכה לקחת את האוטובוס הזה.

הראתי לאיש היחיד שעבד שם את שם המקום שאני צריכה להגיע אליו בו. מתנועות הידיים והפרצוף הזעוף והמקומט, שהיה שונה מהנחמדות שהתרגלתי אליה, הבנתי שהוא מסמן לי לשאול את הנהג.

האוטובוס הגיע עשר דקות לפני הזמן. הנהג אמר לי 'האיי' בחיתוך חד, הביט בשם שנתתי לו, משך את גופו לאחור ופתח פה גדול. אני ראיתי רק מלא שיניים מולי שדרכן ניתכות לעברי מילים מילים, נופלות לאספלט לערימה אחת של אי הבנה ביננו.
אחר כך הוא צחק. הוא לא לעג. הוא פנה לנוסעים האחרים ולאיש שעבד שם, וצחק.
הבנתי מזה 2 דברים – שהוא לא יודע איך לעזור לי, ושהוא כנראה בלחץ שהוא עוד יאחר לצאת בזמן בגללי.

ניסיתי עוד כמה פעמים להגות שוב את השם. עשר האנשים סביבי ניסו גם לעזור כמיטב יכולתם, אך אף אחד לא הכיר את המקום הזה. הסתכלתי על ההרים מסביב ונזכרתי במחשבה שהיתה לי לפני הנסיעה. ראיתי בדיוק את הסצנה הזאת – הרים ירוקים, תחנה אפורה, מעט יפניים מבוגרים, אף אחד לא מבין אותי.

הבנתי שכמראה עשיתי את הדרך לשווא ואין ברירה אלא לחזור לקיוטו. חשבתי לעצמי שלמרות שכבר נסעתי שעתיים, עדיף לחזור עכשיו לפני שארד במקום שלא אדע איך לצאת ממנו.

ניסיתי לעודד את עצמי ולומר שגם הדרך לכפר הזה הייתה יפה, שאקח את היום באיזי ואסתובב בעיר.

בפנים בעבע בי רצון בצבע אדום ארגמן, שרוצה להגיע לשם.

חזרתי לאיש בתחנה, שבינתיים חזר לעמדה ואמרתי לו בייאוש – באק טו קיוטו.
הוא הסתכל עליי ופעם ראשונה חייך ברוך. משום מה הוא התעקש שאסע. הפרצוף המקומט שלו שוב סימן לי ללכת לנהג, יחד עם עלון תיירותי שהוא שלף והראה לי בו תמונות. שם זיהיתי את אחת התמונות מהכפר. זה כפר מיוחד עם גגות קש מוזרים, כמו לפני 200 שנה לפחות.

כ

כן כן זה המקום', אמרתי לו בעברית צוהלת. הבנתי שזה לא משנה באיזו שפה אדבר, זה איך שאגיד את המילים.

רצתי יחד איתו לנהג, הראינו לו את התמונה, והוא פלט האיייי מתנגן ואמר את שם המקום.
כנראה שיפנית זה כמו תיכנות, שכחת פסיק שום דבר לא יעבוד. השפה צריכה להיות מאד מדויקת.

עליתי על האוטובוס בתחושה של נצחון. מהרגע הראשון שרציתי להגיע לכפר, אף אחד לא הבין איפה זה – לא הבחורה בהוסטל, לא באינפורמשיין. אפילו גוגל מאפ כתב שהוא לא מוצא מסלול. השם היה כתוב נכון באנגלית אך ההגייה ביפנית אחרת.

מסתבר שזה אפילו לא כפר כזה נידח, שהגעתי ראיתי שהוא מסודר, ואפילו היו עוד מעט תיירים אסייתים איתי.

אז כן, בסוף, אחרי נסיעה של כמעט שעה נוספת, בדרך יפייפיה בין הרים ירוקים וכתמים בהירים של ורוד, של עצי שזיף שעוד נותרו לפרוח, הגעתי. המשך היום שם והמפגש עם היריושיקו, היו מהקסומים שחוויתי. עוד אספר בהמשך.

כל זה חיזק לי את מה שאני לומדת פה בעוצמה רבה כמה פעמים ביום – תסמכי. הכל מסתדר, תסמכי. גם שלא מסתדר, הכל מסתדר. שחררי. דברים קורים בקצב שלהם. אל תדעי, את תדעי. מין שריר שבאתי איתו מהבית, אך כאן שהולך ומתחזק בעוצמה חדשה ומפתיעה.

יפן מדינה שמאפשרת לשחרר. הנוחות ותחושת הביטחון, מהגבוהות שחוויתי אי פעם. האנשים, כאמור מהמרשימים שפגשתי בעולם.

זה וודאי קשור לניתוק של יפן מהעולם, כל כך הרבה שנים. עכשיו עם הכניסה המסיבית של התיירים בשנים האחרונות, נשאר לקוות שכל זה יישמר. זה הקסם הכי חזק של יפן. ההשראה לשמור ולזכור להיות בני אדם.

***

ואחרי המניפסט, איבדתי את המטען לנייד, נקרע לי התיק, התחיל גשם שלא הפסיק, בדיוק באמצע נסיעה לכמה ימים מחוץ לעיר.

גם פגשתי את דפנה ודניאל, אחיות מניו יורק שבאו לחתונה של אח שלהן עם בחורה יפנית, והן הביאו זוית אחרת על כל האופוריה יפנית הזאת. אני מסכימה גם איתן

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים