דף הבית » ארוחה יפנית – יותר מידי יופי

ארוחה יפנית – יותר מידי יופי

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

ריוקאן. הסבתא המארחת בריוקאן נכנסה שוב לחדר עם מגש עמוס והחלה לסדר מנות קטנות וצבעוניות על השולחן הנמוך.  קצת הצטערתי שאני לבד מול כל היופי הזה, אבל אחרי רגע התרכזתי בכל החגיגה הזו שמונחת מולי. הסבתא הדליקה את האש וחיממה את המרק. ברגע שיצאה טעמתי מהכל-  סשימי צבעוניים, מרק פטריות, דגים עטופים במשהו לא מזוהה, אצות שונות. הטעמים היו עדינים ומענגים, הטריות הורגשה בכל ביס.

סיימתי, נשכבתי על המחצלת, חשבתי על הארוחה, הנהר האדיר, הירוק הזוהר מסביב, הטבילה המים הרותחים, והרגשתי את הבפנוכו של משמעות המושג 'ברת מזל'. בחיי.

פתאום דפיקה בדלת "האי האי" הסבתא נכנסה עם מגש נוסף. הסתבר שזו הייתה רק המנה הראשונה.

אתמצת את השעה הבאה- הסבתא נכנסה ויצאה עם עוד ועוד מנות, כולן קטנות, כולן נראות כמו תכשיטים זוהרים משובצים בדגים, בקר, דגים, דגים. היו גם ירקות – ירקות בטמפרה, ירקות כבושים, מעט ירקות טריים.

בניגוד לרוב המטיילים שקוראים מראש לקראת מה הם הולכים, לי לא היה מושג שזו ארוחת הערב שצפויה לי.  שעה וחצי ישבתי המומה אל מול המנות שזרמו לחדר, ובין הסבתא משקה אותי בתה ירוק, ועוד תה ירוק. היה רגע שחשבתי שזה לא יגמר, אבל בסוף הגיע הסוף. מנה אחרונה. חתיכת אבטיח קטנה על צלוחית פורצלן יפה, עם כלי פצפון וכפית עוד יותר פיצפונה. זה היה מלח כתוש דק, ואני חשבתי שזה סוכר ופיזרתי בחן על האבטיח. בביס הראשון מייד הבנתי שטעיתי, אבל לא הצטערתי במיוחד, גם ככה לא נשאר לי מקום לפירור נוסף.

הגירסה הציורית:

הלכתי לנשום במרפסת וברגע שחזרתי החדר היה מסודר לשינה. פוטון שמנמן הונח במרכזו, מנורת הלילה דלקה והסבתא החייכנית קדה עוד קידה ויצאה מהחדר.

זה הזמן לעשות צדק היסטורי עם המילה פוטון – זה רק נשמע לכם מזרון לא אטרקטיבי ולא נוח משנות ה-90, אבל האמת שזה היה הדבר הכי נוח שישנתי עליו אבר. ישנתי כל כך טוב שלא שמתי לב שפתאום הגיע הבוקר. אבל סבתא שמה לב.

דפיקה בדלת, תה ירוק, בוקר טוב ועוד הרבה מילים. הבנתי שאני צריכה לצאת. ירדתי לאונסן הפרטי הפעם.

צללתי שוב במחוזות הרוגע, ושחזרתי לחדר עם עור אדום רך ונקי, לא היה זכר לפוטון ושולחן השולחן האדום היה ערוך לארוחת בוקר. מייד נלחצתי. מה זה שוב זה יתחיל? עוד שעה וחצי עכשיו? אני בקושי יכולה לשתות קפה.

בקושי בקושי, והנה דג, חמוצים, אורז, טופו, עוד סוג של טופו, מרק פטריות, מרק מיסו, כולם על הצלחת שלי. הפעם כל המנות הגיעו יחד, ואח"כ נשאר לי זמן להמשיך לנוח לחשוב על הנהר השוצף ועל החיים.

 

 

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים