באמצע הקיץ

מְטָרִים עַזִּים נִתָּכִים עַל רְצוּעַת הַחוֹף,
וְהָרוּחַ מְעַנֶּנֶת אֶת הַכֹּל, מַנְשִׁימָה בְּחִיּוּת פִּתְאוֹמִית.
בְּתוֹךְ פְּקַעַת נְמוֹגָה שֶׁל הַיּוֹם,
בְּדִיּוּק כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ חוֹצָה אֶת הַקַּו הַנָּכוֹן בֶּחָזֶה,
אִשָּׁה עוֹמֶדֶת לַעֲבֹר תַּהֲלִיךְ עָדִין שֶׁל הֲנָצָה,
לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה פָּשׁוּט כְּמוֹ: לַחְלֹץ סַנְדָּלִים,
לֶאֱכֹל תִּירָס, אוֹ לִנְגֹּס בְּתוּת אָדֹם.

כָּעֵת, בְּאֶמְצַע הַקַּיִץ, הִיא רוֹאָה אֶל נָכוֹן,
כִּי הָאָדָם מוּל הָאֹפֶק הַזֶּה הַיָּפֶה, הוּא
קֵץ הַשָּׂדֶה.

מתוך “צל הצופה” – ורדה גנוסר

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים