דף הבית » הנסיעה לקיטה

הנסיעה לקיטה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

עוד לפני שיצאתי ליפן, היה לי ברור שיש מקום אחד שאני בטוח אגיע אליו. קיטה. קראתי על הכפר עם בתים עתיקים, שחי בו אמן אינדיגו, שמייצר צבע כחול עמוק מהאדמה. בתמונות שליוו את הכתבה, ראיתי בורות מלאים בצבע צבע כחול עמוק. אני אישה של צבעים, לא חשבתי פעמיים – מייד איתרתי את הכפר בגוגל מאפ, בלב שטח הררי צפונית מערבית לקיוטו, ונעצתי בו תווית שנקראת 'אני רוצה להגיע לכאן'.

בקיוטו זה כבר היה קצת יותר מסובך. הבחורה בהוסטל ניסתה לעזור לי למצוא דרך פשוטה לכפר, ועשתה כמה שיחות טלפון לבירור. בסוף הגישה לי רשימה ארוכה של אוטובוסים ורכבות, אותם אצטרך להחליף בדרך שצפויה לקחת כשלוש שעות לכל צד, ואיחלה לי בהצלחה.

באוטובוס לתחנה המרכזית בקיוטו, חגגו בראש שלי מקהלת הקולות הספקניים: "שלוש שעות לכל כיוון? תזכירי לעצמך למה את בכלל נוסעת? זה באמת בגלל צבע כחול? את שומעת את עצמך? מי זה בכלל האיש הזה? בדקת שהוא בגלל שם? שכל אלו באו למסך את החשש האמיתי – מה יקרה שאעזוב את העיר הגדולה בה תמיד יש את מי לשאול, ואגיע למקום נידח בו אף אחד לא יבין אותי.

עליתי על הרכבת שהתמלאה במהירות. עמדתי דחוסה בין תיירים ומקומיים וזה דווקא עודד אותי. הנה אני בין ההמון ידידותי שחלקו דובר אנגלית. תסמכי אני אומרת לעצמי, פשוט תסמכי שיסתדר.

אחרי חצי שעת נסיעה, הרכבת מתרוקנת כמעט לגמרי מאנשים. אין תיירים.  כבר עזבנו מזמן את הנופים של העיר. הדרך רצופה חלקות אדמה רחבות ומעט בתים לצידם. פה ושם נראים חקלאים עם כובעי קש עגולים וגדולים, עובדים את האדמה. בעיקול הבא אנחנו נכנסים אל תוך הרים ירוקים, הנוף ממשיך להשתנות. אני ספוגה בחשש, כמעט ולא מצליחה ליהנות מהיופי החדש שהדרך מביאה. עצי הדובדבן בוורוד ולבן מנקדים את הדרך, מצליחים לעודד אותי. לרגע אני מרגישה שהם עדין פורחים אחרי זמנם במיוחד עבורי, וזה סימן בשבילי להירגע ולנשום.

הרכבת עוצרת בפרבר קטן, כולם יורדים לרציף הנמצא בין ההרים. גם אני. שקט. הם מתיישבים ומחכים מול הרציף הנוסף, אני עושה כמותם. שקט. אני מקפיאה את הספקות שלי, ולאחר כמה דקות עולה לרכבת נוספת. מעט מאד אנשים היו בה. רובם מבוגרים, לבושים בגדים בצבעים מאופקים, דוגמאות נעלמות, מחזיקם סלים ושקיות.

מתחילים לנסוע. בפנים כתמים של צבע בז' של קרון הרכבת ומעט האנשים, ובחוץ ירוק מונוטוני של הרים. נהר מים מופיע בצד הדרך. נמשיך לנסוע לצידו לאורך כל הנסיעה. איזו קלות יש במים, איזה שקט יש בזרימה האיטית. הבתים בצד הדרך יפים יותר. אני לא מורידה את המבט מהחלון. עצי הדובדבן חוזרים להופיע, ואני שוב מזכירה לעצמי שאם אסתבך, מקסימום אחזור.

אחרי חצי שעה או אולי יותר, הגענו לתחנה האחרונה. משהו שם היה לי מוכר. מצד אחד פסי רכבת, מצד שני כביש קטן, באמצע התחנה ובה סדרן אחד. סביבי אולי שבעה אנשים, כולם מבוגרים ושקט. השקט מהרכבת ירד איתנו גם לכאן.

אני נכנסת פנימה לתחנה הקטנה ושואלת את הסדרן מתי מגיע האוטובוס. הוא לא מבין אותי. אני עושה קצת סימנים והוא מנופף עם הידיים כמו אומר 'לשם' מצביע על תחנת האוטובוס בה המתינו שבעת האנשים מהרכבת. אני מחייכת ומראה לו את שם הכפר. רוצה לדעת שאני נוסעת למקום הנכון. הוא מאבד סבלנות. עדין לא פגשתי אנשים חסרי סבלנות ביפן, למרות שלרגע לא התפתיתי להאמין שאין.

הלכתי לתחנה, הראיתי שם לאנשים את שם הכפר באנגלית. הם החזירו לי מבטים סתומים. הם לא מבינים מה כתוב. אמרתי בקול את השם, אך כנראה לא אמרתי נכון, אותם מבטים נשארו תלויים באוויר כמו כביסה יבשה.  הבנתי מה היה מוכר לי כל כך שהגענו. ככה בדיוק היה נראה הפחד היחידי שלי לפני הנסיעה:

"דמיינתי את עצמי עומדת בתחנת רכבת בכפר קטן ביפן, שומעת את כרוז הרכבת ולא מבינה מילה. מנסה להביט בשלטים אבל מראש יודעת שגם אותם לא אבין. מנסה לשאול אנשים, סליחה איפה זה, או מה התחנה הבאה, או איך להגיע אל, ורואה מבטים מבולבלים ננעצים בי כמו מחטים מכל עבר. אנשים שרוצים להבין אותי, לעזור לי, אך אינם מבינים מילה ממה שאני אומרת.

אני מרגישה בבטן איך התחושה הזו משתקת הזו. ההתרגשות מתאבנת והופכת לסלע אפור בתוך הגוף. אני נטועה שם בתחנה, נטועה בחוסר אונים הזה, בכפר הזה, בארץ הזאת, הרחוקה הזאת, בתוך אנשים שמדברים אחרת, אוכלים דברים אחרים ממני, חושבים אחרת, מריחים אחרת. החיוך שלהם, אחר. אני והתיק שלי וצלילי כרוז הרכבת מרחף מעליי ומנחית על אוזניי צלילים והבהרות סתומות".

עדין לא הרגשתי אבודה, קיוויתי שנהג האוטובוס יוכל לעזור. נגשת לנהג שעצר בתחנה. הוא נראה מרוצה מעצמו. הקדים. יש עוד עשר דקות עד שיצא מכאן. הוא יורד מהאוטובוס המבריק, מסיר את הכפפות הלבנות וצוחק עם האנשים בחוץ. אני נגשת אליו, מראה לו את השם של הכפר, הוא מרים אליי מבט רציני, אני חוזרת על השם בקול, המבט שלו ננעץ בי ואז הוא מושך את גופו הקט לאחור, פותח פה מלא שיניים וצחק צחוק גדול, ולאחריו פלט שטף הבהרות וחיתוכי מילים, שנופלים לערימת אי ההבנה בנינו. הרגשתי שהוא לא צוחק עליי, הוא היה במבוכה שאינו יודע.

אני מחפשת מהר בגוגל את שם הכפר, אולי תמונה, אולי השם ביפנית. אין קליטה. הנייד שלי לא מגיב. הנהג מניע שוב את האוטובוס, שבעת האנשים עולים אחד אחד, עונים בחיוך ובכמה מילים קצרות לברכת השלום של הנהג. אני רואה אותו שולח אליי מבט לחוץ. אני קולטת שהוא חושש לצאת באיחור בגללי. יש עוד 3 דקות.

מקהלת הספקות בראשי דורשת שאחזור. "עדיף עכשיו", היא משכנעת אותי. "עדיף ממקום שאת יודעת איך לחזור. עוד שתי רכבות ואת חזרה בקיוטו"

אני מחליטה לוותר. רצה לסדרן ואומרת לו בעברית, חזרה לקיוטו. ממילא הוא לא מבין אותי, אז שיהיה בעברית. משהו בהבעה שלו השתנה. הוא מסמן לי עם הידיים 'לא'. אני לא מבינה. הוא פותח מגירה ומחטט בערימת ניירות, לפתע שולף עלון תיירותי על נייר כרומו מבריק ומראה לי תמונה של כפר עם גגות קש מוזרים. אני מזהה את הצילום מהכתבה. אני מחייכת אליו – "כן, כן, זה בדיוק זה", אני אומרת. הוא יוצא מהעמדה שלו ורץ איתי לאוטובוס, מראה לנהג. הנהג מטה את גופו הקטן לאחור, אוחז בכפפות הלבנות בעלון, ובבת אחת מותח את כל תווי פניו בחיוך ענק – "האי, האי" הוא קורא, ואני מבינה שהוא מזהה. הוא מסמן לי לעלות. אני מחייכת חזרה בהקלה, מודה לסדרן ומתיישבת.

אני אוספת את הקולות המהססים שלי, נותנת בהם מבט מחויך והם מתפוגגים. אנחנו נוסעים כמעט שעה בין ההרים. הדרך נעשית יפה יותר ויותר, הנהר לצידנו מתרחב, עצי הדובדבן כמו מנופפים לשלום מצדי הדרך, כפרים עם בתים בצבע עץ כהה מופיעים כמקבצים. לבסוף הנהג מסתובב אליי ומסמן לי לרדת.

אני יורדת בתחנה, מאחורי נהר רחב, לפני כפר מונח בשיפולי גבעה. על בתים בעץ כהה, מונחים גגות קש גבוהים כזקיפים. עצי דובדבן פורחים פזורים בין שפע פרחים ססגוניים. על תורן בכניסה דגים מבד צבעוני מתנופפים כדגלים

וציור אחד לא גמור


כתבתי ספר 'לבד ליפן, חתירה לתנועת השבירה' לחצו כאן לפרטים ותמיכה בהוצאה לאור

לחצו כאן לתמיכה בהוצאה לאור של הספר שלי

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים