תפריט
צילום: גילי אלון
תודו שהגיע הזמן לפוסט של ‘אחרי’.. אני יודעת שבעידן הסיפוקים המיידים שלנו, זה משהו שהיה אמור להיכתב אולי קצת קודם, אבל לא מצאתי את המילים לתאר את מה שהיה שם.
ועדין לא מצאתי.
איך אפשר לתאר אהבה? איך אפשר לתאר כמויות של רגש שזרמו שם? איך אפשר לתאר את כל היופי הזה שהיה שם, במקום, בנשים, בצלילים, בתנועות? הכל היה חד פעמי מבחינתי. שום דבר שפגשתי ככה קודם בעוצמה כזאת.
אחרי, כתבתי לחברה:
“הצלחנו להפיח חיים בכל הקלישאות שמספרים על נשים, והן טיילו ביננו חופשי..” אבל זה מה שבאמת היה: אישה לאישה אישה. לב פגש לב.
אני רק כותבת את זה ורוצה למחוק, לא רוצה להשתמש בתיאורים דביקים, אבל זאת האמת – חומות הציניות נמסו, היה נראה שכולן התהלכו שם עם לב פתוח, נקיות משכבות הגנה, ואולי בגלל זה בכינו כל כך.
בכינו מהתרגשות. בכינו מעצב. בכינו משמחה, ובכינו מילדה אחת שרקדה את הילדה שבנו.
הגיעו הרבה הרבה תגובות שניסו להסביר, כמו אלי:
“זה לא היה עוד מפגש של נשים זה היה משהו אחר שמשדר עתיד יותר טוב לנו לנשים לאמהות לעולם. התכנית היתה כל-כך מרגשת ומדוייקת עם תוכן צליל תנועה ושירה פשוט מדהים. אוהבת אותך ואת הדור שאת מובילה"
או שירי:
"זה לא היה מפגש נשים בלבן של שנטיפי שקטי בנטי ולא היה מפגש בחולצה שחורה או לבנה מכופתרת של שיווק נטוורקינג ומעגלים עיסקיים. היה חיבור אמיתי של מי אנחנו ומה כל אחת מאמינה וחיה ואיך הכל מתחבר יחד במעין מחרוזת צבעונית של הקשבה סקרנות ולמידה”
והמכתב היפה מאיריתי שהעלתה לקיר של הפרויקט והנה ציטוט קצר:
“זאת הרחבת הלב כשאני צופה בך ובחברותיך לגיל, כשאני רואה שהמאבק שלנו, של כולנו, משתלם וסוף סוף אנחנו באמת ובתמים על מפתנו של עידן אחר, חדש, מלהיב במיוחד!”
ככה זה התחיל. לאט לאט 200 נשים יצאו מתוך המסך,
צילום: סי הארט
וכשמגיע הרגע המתאים, ניתנה האות
צילום: נטע גוב
ואז אני עולה לדברי פתיחה. ההתרגשות פורצת כמו גייזר מתוכי, ותוך כדי, אני מבינה את מה שקרה בשנה האחרונה בעוד צורה. (רגע, זאת רק ההתחלה, אחר כך אני מבינה עוד).
עוד רגע והנשים מתחילות לעלות לבמה. כל אחת ל 3 דק’, אני מזמינה את כולנו להיות קצת רוחניות וקצת ארציות, ליהנות מכל המגוון, כמו שהיה בפרויקט, והנה מתחילים.
המרואיינת הראשונה, מיילדת בית, הזכירה לנו את החשיבות הגדולה לחיבור לכח שלנו כנשים.
, סיפרה על הדרך שלה שהתחילה במסע רגלי מאתיופיה, עד לתפקיד בו מכהנת היום כמנכלי"ת עמותה 'היווט’.
צילום: גילי אלון
, עלתה לריקוד פלמנקו מדויק כמו שרק מי שחיה שנתיים עם המורות הכי טובות בסביליה, יודעת לרקוד.
צילום: נטע גוב
, סיפרה על האבסורד המקומם שמאפשר למדינה לקחת ילדים מאמהות, כאשר יותר מ -99% מהמקרים, אין לכך שום הצדקה!
ואז שם טוב.
לילך עלתה, ונהיה שקט מוחלט. כולנו נשאנו עיניים לאישה אחת. הדמעות זלגו, אבל יותר מהכל יכולתם לראות בעיניים שלנו, מבט של הערצה. הערצה לאישה שהמציאה את עצמה מחדש, מתוך חורבן.
בתוך השקט, טלפון נייד אחד מצלצל. הצלצול הוא קול של ילדה שמחה, ילדה שאיננה. הטלפון צלצל מהתיק של לילך.
צילום: גילי אלון
אין מילים אחרי מילים כאלה מילים. .
הריקוד של שלי רק מעצים את בארות הרגש שנפערו. ישבנו מהופנטים לעצמת ההבעה בכל תזוזה שלה.
צילום: עמליה גולד
עוד רגע אני יודעת שציפי ענבל לאור תעלה ותספר על החיבור לאליהו הנביא. אני מציגה בקול את התהייה שעלתה בראיון – 'נו בחייך, מה אליהו הנביא מדבר אליך..?’ וציפי נחושה – כן, זה הוא. היא דיברה, כל כך ברור, שנראה שהספק נפרם גם אצל גדול הספקניות.
לילי בן עמי עולה. מוציאה את כולנו מהאדישות. מסבירה לנו את מה שאנחנו מנסות להדחיק – אם לא נלך להצביע, לא נשפיע. נאכל ספינים על חשבוננו, וזה כבר הזיז כמה מאיתנו ביום שאחרי.
רינה רונן עלתה. בקול חנוק מהתרגשות, היא מספרת על המסע המפותל לילדה משלה, ואלו המילים
. המרואיינת הכי צעירה בפרויקט. הבת שלי. בבית היא שמעה שאני מארגנת את הבמה הפתוחה והודיעה לי שהיא גם רוצה לעלות. לורי כתבה אחר-כך ותארה באופן מדויק את התחושה:
“גם אני דמעתי במשך כל הריקוד ולא רק אני… כשדריה רקדה, כולנו היינו היא- ילדה צעירה שמעזה ועושה, למרות הביישנות, הרצון מתגבר על המעצורים. היא הייתה התגלמות ה-human spirit שהוא נצחי ועל זמני”
צילום: נעה זני
כשהתאוששנו, הגיעה שירה ריכטר, שעשתה תערוכה מהבטן שלה אחרי לידה של תאומים.. דברה על אמנות נשים ופמינזם.
ואחריה עלתה מורן מגל, זו שראיינתי במקרה, כשהייתה באוטובוס עם שיר מקורי שלה.
לספר על ריקוד ככלי שעזר לה לרפא את הנפש מסרטן וכיום היא מעבירה סדנאות בבי"ח לנשים חולות ואז מגיעים כמעט לסוף.
עולה לספר לנו על הנוסחה הסודית של אמא-קריירה-אמא-עצמאות-ובכל זאת, ועל הדרך שלה.
לי ראובני מכניסה לנו פרופורציות לגבי מיניות. צחוק נשמע לאורך המילים שלה, כולנו מרותקות ורוצות הרצאת המשך.. ואז הילה שלזינגר מקריאה לנו שיר שכתבה לסיום
ונגמר. לפני ששרון עזריה עולה, מגיעות התודות.
חשבתם שאחסוך אותן מכם גם פה? אין סיכוי!
יש פה אלבום צדיקים, שהתעבה ונוספו בו תמונות חדשות וגם תמונה תודה אחת מיוחדת לכל היוצרות הנהדרות. הן תרמו את העבודות שלהן, אתן קניתן ויחד הצלחנו לגייס סכום נכבד ביותר לעמותת 'רוח נשית’ – תודה!
צילום: נעה זני
הבמה הפתוחה הסתיימה. עלתה לשיר לנו, לשיר איתנו:
מתדלקים עוד קצת ריקודים, נשיקות וחיבוקים, והופ, כולן הביתה! לא לפני שלקחתן גודי באג של Lavido, בכל זאת אירוע בנות כן.. ועוגות של טרטין לשבת..
ואז, אז זה נגמר, אבל רק התחיל.
זה כבר ארוך, ולא ארחיב, אבל בקצרה אספר שמאז שנגמר והגיעו (ועדין) התגובות, הכי מרגש זה לשמוע מה נשים בחרו לעשות עם החוויה הזאת. איזו השראה קבלו לעשייה שלהן, מה החליטו לשנות. כמעט בכל המקרים, שמעתי את אותו המסר – ההחלטה לזקוף קומה. אבל ממש. להעריך יותר את הטוב שבהן ולפנות בבטחון ולב פתוח אל העולם.
צריך יותר מזה??
תודה שבאתן, תודה ענקית לנויה ולצוות הנשים המהמם שליווה אותי, לצוותים שעזרו במהלך היום, ליוצרות שתרמו, לכן שקניתן, שצילמתן, שאפשרתן, שפרגנתן, לכן שאתן!
צילום: סי הארט
צילום: נטע גוב
צילום: עמליה גולד
צילום: גילי אלון
