תפריט
כך נפגשנו: תראו, כל הפרויקט, אני מאד משתדלת לערוך את הראיונות ככה, שיהיה הגיון במה שתקראו. במקרה של הראיון עם נעה, תסתדרו לבד. לא ברצינות, זה ברמת משימה בלתי אפשרית ובגלל שתינו. כל משפט שלנו התחיל, ולא נגמר. הסתעף ונמתח עוד ועוד, כמו בקרוסלה משוגעת.
(אז איפה היינו? מה אמרנו? תזכירי לי = חצי מהראיון)
טוב זה היה הפתיח שכתבתי אתמול, ואז התפייסתי. אחרי הכל נעה חגגה אתמול יומולדת, אני יכולה קצת יותר להשתדל.. אז הנה הראיון, יהיו חסרים כאן הפרצופים והצחוקים שבינינו, אבל הי, יש כמה הערות ביניים..!
1. את עושה לפני יום ההולדת מין סיכום שנה ותוכניות לעתיד?
הבטחתי לעצמי שכמו הילדה , גם אני אעשה כזה לב, אבל לא ברמאות, שבאמת אכתוב ‘מה האור שבי’.. (אויש זה נשמע סתם משפט כזה..) לעשות רשימה של דברים שאני באמת אוהבת בעצמי. רוצה, אבל אני לא מצליחה להגיע לזה.
2. למה?
זה נראה לי שהכל יהיה יותר מידי קלישאה, ואני לא רוצה ליפול לשם. אני רוצה להגיע למקומות האמיתיים, עם עצמי.
היום ההזדמנות שלי לראות אותם, היא דווקא בהשתקפויות אצל חברות, בדברים שמעצבנים אותי. עוברות לי מחשבות כמו 'היא שתלטנית, היא לא נותנת לילדים שלה לנשום..’ ובדיאלוג האון-ליין שיש לי עם עצמי היום, אני מייד שואלת 'כן, ואת? מי את שאת שופטת?’
היום אני מרשה לעצמי להישיר מבט אמיתי. לשאול מה באמת מפריע לי. להתבונן בזה ממקום, שלא מסכים לזייף ולא מסכים לשקר, לעצמי.
3. הרצון לנקות את זה, חדש לך?
כן, מאד. הלימוד הפנימי וההכרתי שאני עוסקת בו, מאד עוזר לי לשחרר ולהבין את הנזק של זה. להישאר בביקורת, זה לא מאפשר לי לקבל את עצמי. אני עושה עבודה פנימית, ולא מוותרת. אני יודעת שזו עבודה בלי תאריך סיום, זה לכל החיים.
זה התחדד לי בעבודה שלי כצלמת, כשנכנסת לי לסטודיו מישהי שאין לי חיבור אליה. שם אני מפתחת שיחה ומוצאת בבן אדם נקודה יפה וזה עובר לתמונות. אמרתי אם אני יכולה לעשות את זה בעבודה, אני יכולה להביא את זה לחיים שלי, הביתה.
4. עד כמה באמת האמהות מקפיצה את הביקורתיות?
כל החיים מתנקזים דרך הילדים.. אם הילד רוצה לשחק מונופול ואני צריכה לעבוד, אני מלקה את עצמי 'איזה מין אמא את, משאירה את הילדים לשחק לבד..’ במקום לומר לעצמי 'וואלה, איזה מתוקים, איך הם יודעים לשחק לבד ולא צריכים אותי..’
מצד שני, דרך האמהות הכי קל לתקן. נגיד הלב שלי סגור, ואני רוצה לפתוח אותו, אני הולכת לאיפה שהכי קל לי – שוכבת ליד תמר, הבת שלי, מריחה אותה קצת והופ, זה עובר. ככה.
5. לפי הבלוג שלך, בו את מעלה בעיקר רגעים משפחתיים, הייתי אומרת שאת אם השנה
ברור, ברור.. (אתם לא רואים את הפרצופים..) זה לא קשור, הביקורת היא עצמית. מישהי אמרה לי 'איזה יופי איך את מתחזקת את הבלוג’, אמרתי לה 'אני מתחזקת את הבלוג? הבלוג מתחזק אותי !’
6. מה מביא אותך לרצות לשתף?
גם אני שואלת את עצמי . ראיתי את הסרט , מישהו בנה כבר בשנות ה- 80, 90 מין תאים כאלה, שאנשים גרו בהם והייתה בניהם רשת של תקשורת. מין האח הגדול פוגש את פייסבוק. כבר אז האיש הזה אמר שאנשים יצלמו וישתפו את החיים שלהם כל הזמן. כמובן שאז לא התייחסו אליו ברצינות..
זה גרם לי לחשוב על כל השעות שאני יושבת בפייסבוק, מה אני באמת עושה שם? למה אנחנו משתפים? למה מה זה קיים? זה דמיוני מה שיש שם?
7. נו, והתשובה היא..
זה סוג חדש של תקשורת. העולם הזה קיים גם במציאות, כי הנה אני נפגשת עם אנשים מהפייסבוק, אנחנו חוצות את הגבולות.
הבלוג בשבילי זה יומן אישי, (אולי של אקסהיביציוניסטית?) אבל אני רואה שזה עובד. אני מקבלת המון תגובות מאנשים שאומרים 'איזה יופי’ 'תודה הזכרת לי משהו’. אני שמה את החיים שלי, וזה נוגע במישהו אחר, זה נהדר.
8. איפה את שמה גבולות בשיתוף?
אני מעלה כשבא לי. אם זה רע משהו מרושע, אז לא. יש גם התחשבות במשפחה, לא כולם בעניין. הבן שלי בישל בסוכות ארוחת ערב חגיגית, עשה הכל לבד, מהקניות עד לבישול, הוא שאל אותי 'תעשי לי על זה פוסט?’ ויש דברים שהוא אומר 'רק אל תספרי על זה בבלוג’. זה המקום של לכבד.
אני יודעת שיש המון שלא מעלים תמונות של הילדים, אצלי אין מצב שהבלוג יהיה בלי תמונות שלהם, זה כמו לומר אני לא שולחת מיילים.. האח הגדול כבר בתוכנו, לא צריך לפחד ממנו מבחוץ.
9. עם איזו מחשבה את יוצאת לגיל 43?
קודם כל זאת לא מחשבה. אני משחררת את המוח שלי שישחה פרפר, שיסע. השתמשתי בו מספיק שנים, תודה. 43 זה הזמן של הלב. אני יודעת שהעולם בסדר, שלא יקרה לי שום דבר רע, והשנה זו השנה של הלב.
נעה זני,
