תפריט
כך נפגשנו: מתחילת הפרויקט אני מחכה לשיחה עם אורית, סיכמנו שנדבר לקראת הסוף, והנה היא באה כמו בהזמנה. בדיוק בבוקר שרציתי לקבל מנת עידוד כנה וחמה. ניהלנו שיחה מבלוגרית לבלוגרית והיה מרומם! טוב נו, לא חכמה, אורית נהדרת, וגם מאיירת קומיקס בחסד ו מ צ ח י ק ה לא פחות.. ומשתמשת בכל הכישרון הזה בכדי לשתף גם ברגעים לא הכי משמחים, שאולי חלקם הייתם משאירים צפונים בפנים. אבל אורית לא. ומזל.
1. איזה תגובות את מקבלת לבלוג?
מאד מאד חמות, בעיקר של הזדהות, שזה מה שמייחד אותן. אני לא רוצה לומר ‘קסם’ כי זה נשמע מיסטי כזה, אבל זה באמת קסם להפוך סיפור מאד פרטי, לכתוב עליו, ולשמוע בחזרה 'גם אצלי, גם אצלי, את כותבת עליי’. למשל כמו איך אני מרגישה עם מקלוני הביוץ שנותנים תשובה מופרכת, וכל מה שאת רוצה, זה לקבל תשובה חד משמעית אם לשכב איתו הערב או לא לשכב איתו. זאת חוויה אינטימית, שהיא שלך, אפילו שלך בתוך השירותים, לא בטוח שאפילו הבן זוג שלך יודע מזה..
2. איך מרגישה עם חשיפה של הרגעים האינטימיים האלה?
זה פשוט ככה, טבעי לי. זה נראה ובעיקר מרגיש, שזה הכי נכון. אין מה להתבייש ולהסתתר. לערן צור יצא דיסק עכשיו שנקרא 'כל מה שאנושי’, זה אנושי. לא רצחתי, ולא גנבתי ומסתבר שלא המצאתי שום גלגל.. מסתבר שלכולם יש כביסה מלוכלכת בבית, פחות או יותר עם אותם כתמים, אז אפשר לדבר על זה.
אני גם טיפוס שהרבה יותר מלחיץ אותו לשמור סוד. אני לא אתלה על זה מודעה בחדר אוכל בקיבוץ, אבל אם שואלים אותי 'מה נשמע’ אני אומרת מה נשמע. אני לא מאלה שאומרות 'הכל טוב’.
3. מה שמאפשר לצד השני לנהל איתך שיחה ממקום של אמת
נכון, זה מגיע מהצד הקיבוצניקי שלי.. עזבתי את הקיבוץ בשנות ה- 20 שלי, ואת ה'מה יגידו’ אני משתדלת להשאיר כמה שיותר מאחורי. היה לי מזה מספיק. אני לא נקייה לגמרי מזה, אבל אני מאד משתדלת שזה לא יהיה שיקול.
4. זה מצריך דיוק גדול עם עצמך, ואולי אומץ
דיוק כן, אומץ לא. זה לא כזה אומץ כמו שכולם חושבים. אני לא מרגישה ככה. זה הכי נכון והכי טבעי לי לשים את הדברים על השולחן, קצת לצחוק על זה. זאת דרך חיים, והחיים הם לא חלקים.
הבן זוג שלי שאל אותי למה אני לא כותבת על משהו שהוא רק יפה. החיים יפים, למה את לא כותבת עליהם? והתשובה שלי היא כי זה משעמם. את מכירה ספר טוב, משהו עלילתי שאין במרכזו קונפליקט? דרמה? במשהו משהו יפה וחלק אין סיפור.
5. אבל זה יכול להשאיר בביצה, במקום לראות את הטוב, להתעודד ולצאת ממנה
נכון אבל לכן אני חושבת שכמעט בכל הפוסטים נכנס הומור. זה לא בא ממקום של להצחיק, זה מהמקום של לתפוס מרחק, גם מהקושי ומהסיפור שאת מספרת.
כדי ליצור אמנות טובה, כל פעם צריך להיות בתוך הקרביים שלה ושל עצמך, ובשלב מסוים לקחת כמה צעדים אחורה. להביט ממעוף ציפור, לדעת לומר: 'או קי את בחרא של טיפולי פוריות, תיקחי מבט ממרחק. יש אנשים כאלה, כמוך. רובם אח"כ הצליחו לעשות ילדים’, אפשר לראות את זה במבט כואב וגם קליל.
6. איך הראייה הזאת מתחברת להכרה של הממסד ביצירה שלך?
יש פער בין מאד גדול בין הפרגון שאני מקבלת, והתגובות הבאמת מאד חמות, לבין ההכרה של הממסד. אני מקווה ומאמינה שזה יגיע, כי אני מאמינה במה אני עושה, באמנות שלי, אבל הפער קיים.
הנה עכשיו אני עומדת מול תגובה שלילית מהוצאה לאור לגבי ספר שאני רוצה להוציא, זה לא נעים, אבל לפחות יש לי את הבלוג. זה לא בא במקום אבל זה מאד מחזק. זה עוזר להתמודד עם המקומות בהם עוד לא הצלחת לשים טביעת האצבע שלך.
כשאני פוגשת את המקומות האלה, אני תמיד אומרת לעצמי, הם יכולים להגיד 'לא’, אבל הם לא ייקחו לי את המקום של היצירה שלי ויש לה מקום. עשיתי לי מקום.
הבלוגספרה היא מקום ביניים בין הממסד, לבין המגירה. זה מקום חשוב לאדם יוצר, שלא להיות תלוי. אני את מה שיש לי להגיד, אעשה. יש לי מקום, תקראו, לא תקראו, זה שם. זה שם פרופורציה.
