דף הבית » ינואר 2012 – יום 303, איילת. שייטת של החיים

ינואר 2012 – יום 303, איילת. שייטת של החיים

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כך נפגשנו: בהתחלה חשבתי שאני אדבר עם איילת על זה שהיא שייטת. זאת אומרת, על זה באמת דיברנו כל השיחה, אבל מייד התברר שאיילת היא רב חובל של החיים שלה, לא רק של יאכטות.

עולה רצון לעשות משהו? מגיע חלום? איילת נכנסת לפעולה ופשוט עושה, ואנחנו מדברות פה על חלומות גדולים, חציית אוקיינוסים, ולא (רק) במובן המטאפורי.

מה יכול להתאים יותר לפתח של שנה חדשה, אם לא כזה ‘בוסט’ של השראה?

  1. איזה סוג של שיט את עושה?

המקצוע שלי הוא שיט יאכטות. אני לא עושה 'דינגי’, שזה כל הסירות של הדגמים האולימפיים, אלה שנרטבים בהם..

  1. למה?

כי במפרשיות הגדולות יש עוצמה מטורפת. הטווחים אחרים לגמרי. את לא מתחרה ליד החוף. עם המפרשיות האלה, אפשר לחצות את כל העולם ויש לזה מהות מבחינתי. זה שילוב בין עצמה לחופש, זה צורך קמאי מבחינתי.

  1. עד כמה העיסוק הזה מגדיר אותך?

אני עוסקת בשיט בצורה מקצועית, מכל הבחינות. זה לא איזה 'תחביב נחמד’, אלא זה אורח חיים. המהות שלי היא שייטת.

אני אתן לך דוגמא – לפני שבועיים, פגשתי מישהו ששאל אותי מה אני. אמרתי לו שייטת. חברה טובה שלי, שהייתה ליידי, אמרה 'את לא שייטת, את מנהלת מערכות מידע", שזה באמת מה שאני עושה כבר 12 שנה, אבל זה לא מה שאני. אני שייטת.

  1. מתי גילית את הים?

זה לא בא מהצד הספורטיבי בהכרח, למרות שלימים הגעתי להישגים ותחרויות. פשוט נולדתי עם זה. זה משהו מאד עמוק – בגיל 3 החלטתי שאני רוצה להיות רב-חובל. הכרחתי את אבא לקחת אותי לנמל כל שבת. יש לי זיכרונות ראשונים מהעצמה של זה. זה לא זיכרון במח, אלא מאד רגשי. ללכת לים, לראות את האוניות שנכנסות ויוצאות.. עורר לי את הדמיון, לא רציתי להפסיק להסתכל על זה..

הים זה דבר בלתי נמנע מבחינתי. זה לא כמו פילאטיס או משהו אחר, שאני יכולה לומר אחרי שנה, שדי נמאס לי מזה..

  1. תארי חוויה מיוחדת

היו לי הרבה.. כמו למשל חציית האטלנטי. במשך 3 שבועות הייתי בים. יצאנו מאירופה והגענו לאמריקה, כל זה רק עם הרוח. זו חוויה חזקה ברמות הכי בסיסיות שיש. הפרופורציות שהים נותן, הם אחרות לגמרי ממה שאפשר לקבל מהעולם המצומצם שחיים בו. הים, זה הכי עולם שיש.

  1. מה יש ב – 3 שבועות האלה?

שגרה. שגרה מאד אפורה. למעשה זאת הייתה אחת ההפלגות היותר קלות שלי, אמנם מאד ארוכה אבל הרוח הייתה איתנו, והים היה נוח.

  1. זהו? בטח יש מימד נוסף של החוויה

יש, כמובן. אתה בים לבד, ומה שיש לך זה הקרש הצף הזה, מכיוון אחד זה מרחק של 3000 ק"מ מאירופה, בכיוון השני 3000 ק"מ מאמריקה, וזה רק אתה והים.

אבל בחוויות הענקיות שיש בחיים, אתה לא חווה התרוממות רוח של 'וואו’. אתה פשוט חי אתה שם. אנשים סביבי שומעים את זה ואומרים 'וואו’, אני רואה את המבט הזה כאילו חוויתי איזו התגלות רוחניות גדולה .. זה לא קרה. חייתי רגיל, אכלתי סנדוויץ’, ראיתי אצות, עשיתי דברים הכי לא חשובים עם האנשים שלידי, שמחתי, התעצבנתי, היה לי מגרד.. רגיל.. זה לא ממעיט בכלום מהעוצמה ומהעומק של החוויה.

  1. אלו חלומות יש למי שהים כל כך דומיננטי אצלה?

חלומות זה דבר שאני מתעסקת איתו לא מעט, כי את רוב הדברים שרציתי לעשות, עשיתי. ביום הולדת שלי בגיל 28 שאלו אותי אם אני לא מרגישה זקנה מידיי, ואיזה באסה שהשנים חולפות ככה. אמרתי שאני  לא מרגישה ככה בכלל, כי את כל מה שרציתי להשיג עד גיל 30, השגתי, ועכשיו יש לי שנתיים סְפּר..

אני מאמינה שאם אתה רוצה משהו, לך לשם ותתקדם לכיוונו, ואז תראה שתתקדם אליו בסלטות.

  1. אז אין לך חלומות?

אני מאד פנטזיונרית. כל הזמן יש לי רעיונות, אבל אם יש לי משהו שאני אהיה בטוחה לגביו, הוא יקרה, יש המון דברים מדהימים.

הייתה לי מורה לעיצוב, שכשהיא נתנה שיעורים לעשות סקיצות שאלו אותה 'כמה לעשות’, והיא ענתה 'אלף’. לקחתי את זה איתי ואני אומרת שכדי שיצא דבר אחד, את צריכה שיהיו לך אלף סקיצות. הרבה פעמים אומרים לי 'נו כל הזמן עם התכנונים שלך..’, זה נכון, אבל ככה אני מגשימה.

לפעמים דבר אחד מוביל לדבר אחר. חייבים את ההתפתחות הזאת. אדם שמתנוון ולא הולך לכיוונים האלה, לא עושה, הדברים לא יקרו לו.

איילת השחר ברעם.

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים