תפריט
בערך בגיל 8 הבנתי שאני רוצה להיות סופרת. אלו ימים של סוף שנות ה-70. גרתי עם ההורים שלי בבית דירות שהגג שלו היה מקום המסתור שלי. שם בו ישבתי וכתבתי, וגם אספתי חומרים לכתיבה.
מהגג יכולתי לערוך תצפיות, היישר אל תוך חללי המגורים של אנשים בדירות ממול. זה היה מפחיד, כי הייתי צריכה להסתכן כדי לראות אותם. החלק הזה של הגג היה אפל, ללא מעקה וגובה של 4 קומות..
לא יכולתי לשמוע מה האנשים אומרים שם בתוך הדירות, אז המצאתי. אני זוכרת בבירור איש אחד שמן, עם גופיה, שכל הזמן היה מדבר ונופף בידיים. סקרן אותי נורא להבין על מה הוא צועק, בדירה אחרת סקרן אותי להבין למה הילדים בוכים, וכדי להוסיף לדרמה. היה בבניין איש אחד שהתאבד, רק סביב זה, היו לי אינסוף דמיונות..
היום אני גם כותבת. גדול עליי לומר שאני סופרת, למרות שהוצאתי לאור כבר 2 ספרים. שניהם אמנם ספרי עיון, על הורות, ועל תהליכים יצירתיים, אך משולב בהם הקול האישי שלי.
בימים אלו אני כותבת שני טקסטים חדשים. הפעם אחד מהם הוא פרוזה, וכבר כמעט סיימתי לכתוב אותו. בפעם הקודמת שניסיתי לכתוב פרוזה, זרקתי את הטקסט. זרקתי 40,000 מילה, כמעט ספר שלם. הרגשתי שזה לא מדויק עד הסוף. אני לא מתחרטת על זה. ידעתי שעד שלא אשמיד את הטקסט, זה יסרס את היכולת להתחיל משהו מחדש. פרוזה זה לחצות עולם..
כדי לאזן, ולהתמודד עם הפחד שבכתיבת פרוזה, אני כותבת ספר עיון. שעוסק במושג שנקרא “תנועה מקושרת”. בקצרה, הכוונה לאיך אנחנו עושים משהו בחיים, מתחברים אליו, ונשארים נאמנים לעצמנו, לאמונות שלנו, מבלי להיבלע.
אני רואה לפחות שני דברים. אני רוצה לראות מה יקרה עם הכתיבה, וגם הקמתי הוצאה לאור עכשיו כדי להוציא לאור ספר של בן-זוגי.
ודבר נוסף – אני רוצה להקים סוג של אוניברסיטה חדשה. שאדם יבוא ללימוד רציני ויבין איך לעבוד מבפנים החוצה, איך לחבר את העשייה שלך למי שאתה. זה כבר משהו שקיים היום בעולם בצורה מסוימת, ויש פרקטיקות משגעות שמלמדות את החיבור הזה.
זה לימוד רציני ולכן אני קוראת לזה אוניברסיטה, ולא סדנא לגילוי עצמי או משהו כזה. אני רוצה להבליט את הרצינות מאחורי זה, כי היום בקליניקה, בה אני עובדת דרך התמקדות, אני פוגשת עשרות אנשים, מאד מוכשרים, מנהלים ומנהלות גדולים, שהגיעו מאד רחוק אבל אומרים בכאב “אני לא מחובר למה שאני עושה”. את החיבור הזה אפשר ללמוד, רצוי כבר בגיל 20 ואז לצאת לדרך.
#11 Rona Raanan-Shafrir | Hadera, Israel
From around the age of 8 in the late 70’s I realized that I wanted to be an author. I lived with my parents in an apartment building and made the roof my hiding place, there I sat, wrote and collected materials for my writings.
From the roof I could observe and watch right into the living spaces of the people in the opposite apartments. It was scary, because I had to risk myself being seen in order to see them. This part of the roof was quite dark, without any railing and about 4 stories high.
I couldn’t hear what those people were saying inside their apartments so I made it up. I remember clearly there was one fat man that was talking constantly while waving his hands, he fascinated me and I always wanted to understand what he was shouting about. In the other apartment I was curiously trying to understand why the kids were crying and to add more drama there was one man in the building who committed suicide. Out of all of this drama many of my fantasies came alive.
Today I’m still writing. I’m not yet comfortable with the title author, even though I have already published 2 books. Both of them nonfiction about parenting, the creative processes and they combine my personal voice.
These days I write 2 newbooks. This time one of them is fiction and coming close to finishing it. The last time I tried to write fiction I ended up throwing it away. I threw 40,000 words, almost a whole book, because I felt it wasn’t exactly accurate. I don’t regret it. I knew I’d be blocked for starting something new, until I destroyed it. For me fiction writing is like crossing the world..
In order to balance and cope with the fear of fiction writing, I’m writing another reference book that deals with the concept of “Related Movement”. In short it has to do with the way we make something in life, get attached to it, stay faithful to ourselves and our beliefs without being drowned out or swallowed up.
I see at least 2 things ahead, firstly I would like to see what will happen with my writing, I’ve also just now founded a new publishing house to publish my life partner’s book.
Secondly I want to establish a new kind of university, one where a person will come for some serious studying and will grasp the idea of how to work from inside the body to the outside and how to connect you’re doing specifically with who you are. It is something that in a certain way already exists in the world today and there are wonderful practices which teach this connection.
It’s serious studying, that’s why I call it university and not a self-discovery workshop or something like that. I want to emphasize the seriousness behind it because today in my clinic, in which I work through Focusing, I meet dozens of people very talented, great managers who’ve come very far but painfully they say “I’m not connected with what I do”. You can learn this connection better off when you’re 20 years old, and then set on your way. .
