שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 98, עדיה. “והשכלתם להבין לנפש החולה”

כך נפגשנו: לפני כשבועיים מצאתי את עצמי עומדת חסרת אונים מול רופאה קטנה בקופת חולים. זו הייתה סיטואציה שבאתי אליה מאד רגישה, ואותה רופאה התבצרה באטימותה וסירבה אפילו להקשיב. הרגשתי שעם כזאת חוסר רגישות (שוב), לא ממש אכפת לי כמה שנים היא למדה, רופאה היא לא יכולה להיות!

אחרי ההכרזה הדרמטית אציין שזה נדיר שתשמעו ממני מילים כאלה. הרופאים שאני פוגשת מקרינים יחס חם ורגיש, או לפחות מספיק ענייני כדי למלא את משימתם בכבוד. האמת עם העומס שיש עליהם, אני לא באה עם ציפיות גבוהות, רק את המינימום. עדיה עשתה על יחסי רופא-מטופל דוקטורט.

1. במה האמנת לפני שיצאת למחקר?

כל הזמן מדברים ביחסים, על להוות מודל, להתנהג את מה שאתה ולא רק לדבר על זה ולהאמין בזה.  אני מאד מאמינה בזה, גם כשאני מרצה לסטודנטים, וגם ביחסי הורות.

במחקר יצאתי מנקודת הנחה שאם אתה כמרצה שהוא רופא, מתייחס לסטודנטים לרפואה שאתה מלמד לרפואה, בגובה העיניים, מתייחס לצרכים שלהם בכבוד, זה מדבר שמייצר למידה ובנוסף גם משהו ערכי משמעותי עבורם.

2. את באה מעולם הרפואה?

לא..אני מגיעה מעולם של מדעי ההתנהגות, אבל בחוויה האישית שלי פגשתי את הנושא. כשהייתי הייתי בת 43 חליתי בסרטן המעי הגס, באופן מפתיע נופלת הפצצה.. ללא היסטוריה משפחתית, כשאני עם ילדים קטנים..

מרגע הגילוי ועד לסיום הטיפולים, תקופה של 9 חודשים שאני מכנה אותה ‘לידה מחדש’, נחשפתי באופן מאד חזק לפן הזה של יחסי רופא-מטופל.

הייתי הרבה מאד בבתי חולים ובהמון בדיקות, פגשתי הרבה רופאים. החוויה האישית שלי הייתה, מעבר לפן הבריאותי, והפיזי שנחשפתי לאנשים מאד טובים.

3. במה זה בא לידי ביטוי?

זה ממש כמו בשיר 'אנשים טובים באמצע הדרך..’ אלו היו האנשים שפגשתי.. מבחינה אנושית, מבחינת היחס, האכפתיות ולא רק מצד הרופאים והאחיות, באותו בית חולים ציבורי, אלא בכלל מסביב. אפילו בספריה הציבורית שמרו לי במיוחד ספרים שיהיה לי לטיפולים.

4. זה בטח מאד עזר לך לשמור חיוך בתקופה כזאת

כן, כנראה שחיוך מביא חיוך. זה עזר לי לראות תוך כדי הקושי, שאנשים הם אנשים. לא חשוב מי אתה ומה אתה – אם אתה נותן כבוד לזולת, אתה יכול לראות את הבן האדם בכל אחד, אצל הרופא ואצל המנקה.

5. למה היה לך חשוב לקחת את זה למקום של מחקר?

כשהבראתי היה לי ברור שאני רוצה לקחת את הקריירה שלי למקום שעוזר לחולים. בהתחלה לא ידעתי מה בדיוק לעשות עם זה, אחר כל הבנתי שנכון לי למצוא דרך בה אעזור לצוות הרפואי, לרופאים, לאחיות, להתחבר שוב למקום, שממנו הם בחרו הם את המקצוע. לחבר אותם מהמקום הרגשי, מבפנים החוצה ולא כי צריך לפי נוהל כזה או אחר.

6. מה הראה המחקר?

בתחילת הדרך אפילו לא דעתי שזה יהיה דרך דוקטורט. נפגשתי עם פרופ’ רוזלי בר מהטכניון, הייתה כימיה נהדרת והיא הציעה שנלך על זה.

במשך 3 שנים בדקנו קבוצה של סטודנטים ובאופן מובהק ראינו כי כאשר נותנים יותר הקשבה לצרכים של סטודנטים, הם מפתחים בסימולציה התנהגות אחרת מול המטופל (שהיה שחקן במחקר). פיתחו התנהגות יותר אמפתית, עם יותר תקשורת מה המטופל רוצה לומר וכו’. בנוסף, הם גם פיתחו עמדות אחרות כלפי הרפואה. 

7. מה הסטודנטים שלך אומרים עליך?

הם מרגישים שאכפת לי מהם, שאני בגובה העיניים. זו לא הצגה. באמת אכפת לי מהם והם מרגישים את זה. לכן אני יכולה לדרוש מהם, והם משתדלים יותר, יודעים שיש מי שמקשיב, שרואה אותם.

ד"ר עדיה מאירוביץ.

———————-


 רוצים-רוצות להגיב    ? היכנסו כאן לפייסבוק

הכירו את הנשים של יוני >

הכירו את הנשים של מאי >

 חזרה לדף הבית

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים