יום 123, ענת. תחנת ביניים.

כך נפגשנו: לענת הגעתי דרך האתר שלה. הצילומים שלה יצרו לי אטמוספרה אחרת, הביאו אויר ממקום אחר. חשבתי שאני חייבת להכיר אותה. באותו זמן, במקום אחר בארץ, ישבה ענת אחרת וחשבה על הפרויקט, שהיא מאד רוצה לקחת בו חלק.. כמה יפה הכח של הרצון המשותף. התחילה שיחה.

אני וענת תכננו בכלל לדבר על משהו אחר. כל הקטע של הבית, עלה רק כהקדמה. ככה לפחות הסכמנו שתינו, ואמרנו שהנה כבר נתחיל את הראיון, רק עוד משפט. ועוד אחד ובסוף יצא ראיון על בית. ‘איך בכלל זה קרה? כבר הפסקתי לנדוד..’ ענת שאלה אותי. אולי כי זה מה שצריך עכשיו? לעצור ולראות את הדרך? 

בית 1:

דרום. השורשים שלי הם במושב בדרום. זה המקום שגדלתי בו ולכן ש לי חיבור שורשי לכל מה שקשור לטבע ולמרחבים, למרות שאני חיה היום בעיר. זה מאד מתחבר לצילומי הריון שאני מצלמת  שעטופים בקונספט של טבע.

בית 2:

פלורנטין. אני אוהבת את השכונה ואת האופי שלה ולכן  אני גרה בה כבר כמעט 5 שנים.  היא מאד שונה ממרכז וצפון תל אביב ומה שמייחד אותה זה ששיש לה אופי של שכונה על כל המשתמע מכך. למרות הטינופת, הרעש, הנגריות ותיירות החוץ בסופי השבוע, ביום יום היא שכונה  נטולת פוזה, מאד קהילתית ויש בה  תחושה של סולידאריות חברתית והיא נעדרת  ניכור שמאפיין עיר גדולה. 

השכונה תמיד שוקקת חיים  ומלאה בטיפוסים צבעוניים, מין שכונת חיים כזאת,  שילוב של הרבה צעירים ואמנים לצד אוכלוסיה ותיקה יותר. כמובן שיש טיפוסים ססגוניים שמרתקים אותי במיוחד כצלמת, כמו סימה הנרקומנית (ששוב בהריון) ולא משנה כמה היא בקריז היא תמיד מעודכנת אופנתית, או שתי האחיות שיוצאות לשוטט מידי לילה ברחובות השכונה, עמוסות שקיות  ותמיד  הן לובשות בגדים נוצצים. וישנו נזיר בודהיסטי בגובה 2 מטר, מתהלך בבגדי נזיר ומקל, או  אישה מבוגרת שמתהלכת ברחובות  ושרה לעצמה שירים במזרחית, צחי הבחור שטוען לפיצול אישיות ותמיד מבקש חמישה שקלים, זוג הקשישים במכולת שנראה כאילו היא נשתמרה במדוייק מאז 1950, אביבה שאוספת בקבוקים בדבקות מטרה, האגדה מספרת שאהוד בנאי כתב עליה את 'בוקר טוב על פלורנטין’, האיש שמסתובב עם להקת הזאבים, וכמובן אניטה פללי האגדית.  בקיצור, אין רגע דל בשכונה.

בית 3:

נדודים. טיילתי הרבה מאד שנים. תחנה משמעותית אחת הייתה הודו. היא לא היתה בית אבל הרגשתי בה כמו בבית. מאד נינוחה, מאד נגישה וברורה לי. אולי בגלל זה אני כל הזמן חוזרת לשם. אולי זה מאיזה רצון סמוי לשחזר את החוויה הראשונית  שהייתה לי כשהגעתי לשם אחרי צבא. תקופה של חופש מוחלט נטול דאגות.

מתי הבנת שאת רוצה בית, אחד?

כל הזמן חיפשתי בית, תוך מקום לא מודע ונדדתי ללא הכרה. חברים קראו לי באיזשהו שלב  'ענת נתב"ג'  בגלל שטסתי כל כך הרבה.  טיסות שהם לכאורה לטיול, אבל היו מין הרבה בריחות קטנות כאלה, דרום אמריקה, ארה"ב, הודו, אירופה, בליל של מקומות, כל הזמן התנתקתי מפה.

עד שיום אחד בסיבוב של מכירת תמונות שמן  בגרמניה מדלת לדלת, פתאום הבנתי תוך התדפקות על דלתות זרים, כמה אני כמהה לבית משלי, כזה מן בית ביתי עם ריחות של בישולים מפנים.

כל זה היה  קרה בתוך תהליךשעברתי בזמן  פרויקט הגמר שלי בצילום, תהליך של שנה שלמה שבסופו נותר יומן מסע עם תמונות שקראתי לו My Home odyssey “  ’. תוך כדי הפרוייקט  עלו שאלות לגבי הזהות שלי, השייכות וחיפוש. בעצם בדקתי למה אני כל הזמן מחפשת משהו יציב אבל מצד שני יש לי דחף בלתי נשלט  לנוע.

והיום מה את מרגישה? מצאת?

נראה לי שנגמלתי מהנדודים. אני  היום בעניין של יציבות וקביעות, אולי כי אני יותר מתמודדת היום.

תארי תמונה איך נראה הבית שלך בעתיד?

בית מעץ זה בטוח, בישוב קהילתי בצפון או בדרום, אולי ירושלים, אבל לא במרכז, לא בבועה המתפוצצת הזאת.

 ענת כהן, לאתר >

———-

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים