שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 163, שרלוט. שם היעד: בבילון.

כך נפגשנו: פגשתי את שרלוט בגן ילדים בו היא עובדת כגננת, במעמקי התחנה המרכזית. חיכיתי לה עד שתתפנה ובינתיים בחנתי את התמונות על הקירות שמסביב.

באחת מהם היה צילום של נשים אפריקאיות עם השרשראות והתלבשות הצבעוניות וילד או שתיים על הגב. איך שהוא חשבתי לעצמי שאולי זה המקום ששרלוט באה ממנו, מאיזה כפר או משהו כזה.

זה היה קצת מביך לגלות שנפשי האנתרופולוגית שבויה בקונספציות רומנטיות, ומסרבת להתחבר לציווילזציה המודרנית – לא, שרלוט ממש לא באה מכפר, ואפילו חצאיות קש זה לא הקטע שלה.

מזל שדיברנו. כמה חשוב לאוורר את הדמיונות על האדם מולך ולדבר איתו. להכיר. בדרך כלל מגלים שלמרות החיצוניות הכל כך שונה, הבפנים שמשתקף, נראה מאד מוכר.

1. למה הגעת לפה?

הגעתי לפה לבד בשנת 2000 כתיירת מחוף השנהב. אחרי זמן מסוים החלטתי להישאר פה, כי שם הייתה מלחמה קשה.

2.  איך נראה המקום שחיית בו בחוף השנהב?

גרנו בבית בודד, בית פרטי עם 5 חדרים. אבא שלי קיבל מגורים מהממשלה כי הוא היה רופא. גרנו בעיר, עיר גדולה בהרבה מתל אביב ועבדתי שם כמזכירה בבית חולים.

3. בית חולים זה מקום קשה בזמן מלחמה

כן ראיתי שם דברים קשים, אנשים שנורו, ואנשים שהורעלו. המצב היה מטורף כשעזבתי – המים היו מורעלים. המורדים החדירו רעל לצינורות המים, כדי שאנשים ישתו וימותו, היינו חייבים לצאת משם.

4. בנית פה חיים, יש לך 3 ילדים ואני רואה שהרביעי ממש בדרך..את מרוצה?

אני בסדר, כי מה שאני רואה פה, זה אותו דבר כמו שראיתי בארץ שלי, אבל כאן אני מרגישה יותר מוגנת מהמדינה שלי. שם לא ידעתי מה הולך לקרות. פה אמנם יש בעיה עם הפלסטינאים, אבל כזרה אני מוגנת.

5. למה בחרת דווקא את ישראל?

באותו זמן כשקיבלתי ויזה הייתה אפשרות לבוא לכאן, למרות שרציתי להגיע לאיטליה. היום אני מרוצה פה. אני נמצאת במקום שבו כל הניסים מהתנ"ך התרחשו. איך שבאתי לישראל הלכתי לבקר במקומות הקדושים.

6. מה הרגשת שם?

הרגשתי שחבל. ממש היה לי חבל לראות את מה שנהיה, כי ישו יהודי וזה עצוב שאפילו האנשים סביבו לא קיבלו אותו. הם לא האמינו שהוא בן האלוהים, אבל אני כן מאמינה שהוא בן האלוהים. אני קתולית, ואני הולכת לכנסיה ביפו כל שבת עם הילדים שלי, כדי לשיר ולהתפלל אליו.

7. איך את מרגישה בתוך האנשים שאת חיה איתם כאן, בקהילה שלך?

אני מרגישה שאני חלק מהם, שאני משפיעה. אני מאד מאושרת לראות איך כל אחד נאבק על חייו וביחד. יש לנו כאן תחושה של קהילה ואנחנו מקפידים להיפגש בסופי שבוע. יש לי בית גדול בתל אביב, ובכל יום שישי בערב באים כ – 30 איש מהקהילה אלינו הביתה. חלק מהם זו קבוצת השירה. אנחנו שרים עד 21.00, אח"כ כולנו מתפללים כקהילה, על החיים שלנו פה.

זה מאד מאד מרגש עבורנו המפגש הזה, כי כל השבוע אנחנו עובדים. אין לנו זמן ואנחנו לא רואים אחד את השני, רק בשישי אנחנו יחד. מדברים, שרים ומתפללים ומאוחר בלילה כל אחד הולך לבית שלו.

8. ‘הביחד’ זה ערך שהיה לכם גם באפריקה?

באפריקה 'הביחד’ מאד חשוב, בעיקר לקחת האחריות על המשפחה, זה בולט ביחס שלנו להורים. בתנ"ך כתוב “תעזור לי לגדול, ואני ואעזור לך 'לצאת’ (pull out)

זה לא כמו בישראל. אני אומנם לומדת פה דברים מאד יפים, אבל כאן אני רואה את זה אחרת. בישראל כל אחד חי בנפרד. אם תעזור לילד שלך לגדול, אתה צריך להמשיך עוד ועוד לעזור לו גם כשאתה גדל. ההורים עדין מטפלים בילדים גם שהם מתבגרים ולא להיפך. אני רואה סבים וסבתות הולכים לבתי הילדים ועוזרים להם, שומרים על הנכדים, מבשלים. באפריקה זה לא ככה.

9. נראה לי שהרצון 'לביחד’ בא לידי ביטוי מאד חזק עכשיו בישראל דרך המחאה, בדיוק הסתובבנו פה באוהלים לפני שבאתי אליך, וזה שוב מאד בלט

כן, זה נכון ואנחנו לא רק מחוף השנהב, אלא מכל מיני מקומות ומדברים שפות שונות, אבל כולנו רוצים להיות יחד.

            [באמת הילדים שלי שאלו איך הילדים בגן, שבאים ממקומות שונים, מבינים אתכם

            הילדים נולדו כאן ואנחנו מדברים איתם עברית ואנגלית, הם לא רוצים לשמוע את השפה        שלהם. גם בבית הילדים לא רוצים את השפת האם שלנו, כשאת מדברת איתם הן אומרים    "מה זה זה? שקט, זה לא טוב! דברי עברית" הם רוצים עברית כל הזמן..]

10. מה את מקבלת מישראל?

פה למדתי איך להתייחס לילדים, לא לצעוק, לא להרביץ. באפריקה הרבה אנשים מתייחסים לילדים עם מכות. אם הילד בא להתלונן ומיילל הוא ישר חוטף. אפילו לא מקבל הזדמנות להסביר מה קרה.

וזה ממשיך גם כשהילד גדל, הוא לא מקבל הזדמנות להבין מה הוא מרגיש, מה עובר עליו, אין שיחה. ומזה, יום אחד ילדים בגיל 15 מוצאים את עצמם בהריון, לפני שהם בכלל יודעים מה הם רוצים מהחיים, כי הם לא יכולים לדבר עם המשפחות שלהם. פה זה לא ככה. לפני שילדה נכנסת להריון בהרבה מקרים, היא צריכה להיות בגיל 20 ומשהו או להתחתן.

השיחה הזאת, זה דבר שאני מאד אוהבת בישראל. זו הדרך שאותה אני רוצה שהילדים שלי יכירו. הילדים שלי אומרים לי בבוקר 'בוקר טוב מאמי, מה נשמע?’ אני מרגישה מאד מאד שמחה מזה! באפריקה אם אתה מתעורר אז יופי, התעוררת, עכשיו לך תעשה את זה ואת זה.

אני מאד גאה להיות בארץ הזאת.

 להגיב בפייסבוק  | להרשם לניוזלטר שבועי | כל אוגוסט |דף הבית |

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים