שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 138, דקלה. ‘מיילים לשלומצי’

(לקוראים הצעירים, זה הומאז’ 'למכתבים לצופיה’ ספר של פעם)

כך נפגשנו: את דקלה אני מכירה מהפייסבוק. תמיד היה בה משהו מעניין. לא מזמן עם שבוע הספר, סקרן אותי להבין על מה הספר שהוציאה. נכנסתי לפייסבוק של הספר, התחלתי לקרוא ופשוט התפעלתי מאד מהתגובות האמוציונאליות שהספר מעורר.

צריך להבין, זה ספר לבני נוער – הגיל הזה, שמספרים עליו שהוא בלתי נגיש, בטח לא למבוגרים. פה לא רק שיש הזדהות, אלא גם רואים שיתוף ודיאלוג מול דקלה.

לא יכולתי שלא לחשוב על איך זה נראו הרגעים שאני סיימתי לקרוא ספר בגיל הזה, כשלא היה אינטרנט.. למשך כמה שעות או ימים, התהלכתי  כזומבי עם הדמויות שחיות לצידי כמו רוחות רפאים. רק מולן היה לי דיאלוג. לא הייתה הזדמנות לשיחה על הספר. מקסימום להמליץ לחברה 'וואו! תקראי!’

גם החלומות שהספר רקם נשארו לגמרי פרטיים. ככה למשל אף אחד לא ידע, שבעקבות הסיפורים שקראתי, רציתי להיות לוחמת מחתרת נועזת או מין רוברט מרדוק (מהעידן שלפני חודש), בעלת רשת עיתונים או רשת בתי מלון ריץ’ (לפחות!).

טוב זה נושא שאני יכולה לכתוב עליו חודש, אז אני מכריחה את עצמי לעצור. יש לנו פה ראיון עם דקלה והוא מעניין לא פחות:

1. מאד התפעלתי מהתגובות החזקות שאת מקבלת לספר. זה קהל של בני נוער, ונראה שפיצחת את הכספת.. ידעת בדיוק איפה ללחוץ

זה לא מובן מאליו עבורי ומאד מרגש. יש משהו שקורה באופן מסעיר, שהמון אנשים שקוראים את הספר, כותבים לי מכתב ארוך. מה שיש בפייסבוק זה המון פרגון, אבל מאחורי זה יש את המכתבים שהם שולחים אליי. כנראה שהספר מעלה צורך לווידוי וזה מאד מאד מרגש.

2. יש מכנה משותף לתגובות האלה? לוידויים?

הדמות בספר, שלומצי נחשפת בצורה טוטאלית בספר ומשתפת בחייה, ברגעים החלשים שלה, העלובים שלה, מתוך כנות גדולה. זה מעורר הזדהות מאד עמוקה. יש תגובות מאד חזקות, שהמשותף להן זה – 'וואו זה בדיוק אני !’ 'הרגשתי שכתבת את זה עליי’.

החווית קריאה כאן היא כמו להיכנס באקסטרים לחיים של מישהו אחר, בגילך. כמו שאני ואת מדברות עכשיו ומד מסקרן אותי להציץ לחיים שלך, כי אנחנו באותו גיל.

3. כמה רחוק הולכת ההזדהות הזאת של הקהל עם הספר?

עד כדי שכועסים עליי.. מאשימים אותי שהובלתי את שלומצי, למקום שקשה להם לחוות אותו. יש לשלומצי מערכת יחסים שלא הולכת עם הזרם, היא עוברת המון פיתולים ולחלק מהאנשים מאד קשה עם זה. דווקא בגלל ההזדהות איתה ועם מה שהיא עוברת. זה ספר עם אמירה. זה לא ספר רך או איזה משהו 'משהו חמוד’ לבני נוער.

4. איך את מרגישה עם תגובות מהסוג הזה?

כמובן שבתור סופרת ,הייתי רוצה שרק יגידו דברים מתוקים.. מצד שני אם הכעס מנומק, הוא מלמד ומרחיב ומלמד אותי וגם אותם. אני שואלת אותם אם הם כועסים גם אחרי חודש, אם כן, סימן שהם בחרו לנקוט עמדה. זה חלק מהתבגרות ובעצם מה שאני עשיתי, שבחרתי לאן לקחת את שלומצי.

5. התגובות של הקהל שקורא, זה הדבר שנותן לך מוטיבציה לכתוב?

הוצאתי שלושה ספרים. על הספר הראשון היו בקורות נהדרות אבל לא הייתה לו תהודה, לא נצרב בתודעה של אף אחד. אחריו הבנתי שאם אתה רוצה לכתוב, זה כי יש לך עניין לכתוב קודם כל לעצמך.

אבל זה שקר, זה לא נכון. יש כח חשוב למפגש של הספר עם קהל. נוצרים דיאלוגים מעניינים, גם כמו הדיאלוג שלנו עכשיו. השיחה הזאת חשובה לי והיא נמשכת, זה לא רק תשובה למכתב.

6. נראה השיחה הזאת שמתקיימת דרך כתיבה שלך ושלהם, במכתבים, מיילים, פייסבוק, היא כמו יומן בפני עצמו. הכתיבה, הצורך לוידוי, האנונימיות, זה בטח מאד מעניין

מעניין, לא חשבתי על זה ככה.. שהמדיום של הכתיבה, הוא המדיום של הספר, שממשיך בדיאלוג שהם כותבים אליי.. וזו כתיבה ללא מעצורים או סינון, כמו ביומן.

זה קהל של בני נוער, הם מתיישבים וכותבים עם כל האמוציות והשגיאות כתיב, או שיש כאלה שדווקא משקיעים ומנסחים, אבל הכל יוצא ללא סינון. יש להם תשוקה לחלוק את מה שהרגישו, ואני יושבת ועונה, אחד אחד.. גם אם זה לוקח זמן.

7. לאיזה ספרים את התחברת בגיל הזה?

גדלתי במושב קטן והייתה ספריה קטנה, שהייתה פתוחה פעם בשבוע, כך שהדבר היחיד שהנחה אותי, זה עובי הספרים. קראתי את הספרים הכי עבים שיש, רומן רומנטי לצד אקסודוס..

(–פלאשים לפיוז'ן הספרותי שלי, עת גרו בביתי זה לצד זה, ג'ודית מייקל, 'האליפים’ והרבה הציפורים שמתות בסתר..–)

8. רגע מה עם הספרים הדקים? פספסת את גלילה עם עירית? וציון? ובתיה?

זה היה יותר של אחותי הקטנה, לקחתי ממנה.. קראתי הכל, גם את פרחים בעליית הגג

9. אוי זה ספר נורא! כמובן שקראתי את כל הסדרה בשקיקה, אבל זה ספר לא חוקי..

כן היום לא ברור איך הוציאו ספר כזה.. אבל קראתי וגם מאד אהבתי תסכיתים.

10. בטח, נו חתול בשק, ניסן ורחמים משיכון ב’

נכון והיו עוד, תגידי את זוכרת את הצליל הזה של….(–וכך זה נמשך ונמשך..—)

11. רגע אנחנו צריכות לסיים, אז איך נסיים?

נשאיר את זה עם סוף פתוח, שיהיה ספרותי כזה. “המשך הרהור ודיאלוג, שהקורא ימשיך את השיחה בראשו”

-סוף-

דקלה קידר. לינק לשלומצי בפייסבוק >

———-

 רוצים-רוצות להגיב    ? היכנסו כאן לפייסבוק   

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים