שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 122, גילה. יומני היקר, שנת 2011.

כך נפגשנו: יומן אישי זה מרחב מוגן, החבר הסודי. בדרך כלל מי שכותב יומן שם בפתיח אזהרות מרחיקות לכת, לפעמים גם איומים, על מי שיעז לקרוא ולחדור לקודש הקודשים.

אני, שכותבת יומנים מהרגע שלמדתי לכתוב, זוכרת שבאחד מהם, שהיה שם סוד לאומי (את מי אני אוהבת בכיתה ה’) הגדלתי לעשות וכתבתי אותו בכתב סתרים. ליתר בטחון. (באמת אף אחד לא יכול היה לפענח, גם אני לא, כיוון שהדף עם הצופן אבד..)

לכן היה לי תמוה לשמוע שגילה לקחה את היומנים שלה, שכתבה במשך שנים והפכה אותם לספר. כמה פעמים שאלתי אותה במהלך הראיון ‘אבל איך’ 'למה’. אחרי השיחה, הבנתי שבעצם גם אני שחררתי, ואני מנהלת סוג של יומן די אישי, פתוח. אתכם. 

1. במשך השנים שכתבת את היומנים, הראית אותם למישהו?

כשכתבתי לא הראיתי לאף אחד. זה מאד הפריע לבעלי לשעבר, הוא הרגיש שאני מסתירה חלק ממני,  אבל מבחינתי לשם לא מגיעים. זה שלי.

2. אז אפשר לקחת את האישי אישי הזה ולפרסם אותו ברבים?

החומרים שפרסמתי זה אחרי שבררתי מתוך המון חומר שכתבתי. זה עדין מאד מאד אישי, אבל יש לזה מטרה. הייתי במצב שאם אני לא אוציא את הספר, לא אוכל להמשיך בחיים, כי משהו הצטבר ואם הוא לא יתפזר לרוח, אני לא יכולה יותר לסחוב אותו. גם הילדים שלי מאד עודדו אותי, כל הזמן אמרו לי 'את יוצרת, וזה יכול לעזור למישהו אחר’.

3. בתוך יומן אישי, את כותבת על הסובבים אותך, איך זה הרגיש לך לחשוף את זה?

זה לא היה קל, בעיקר כשהייתי דמות מאד מוכרת בעולם שלי, ומעורבים בו אנשים קרובים ומשפחתי.

הספר סובב סביב אמהות. שלי מול אמא שלי, שנפטרה ושלי מול ילדיי. זה הציר. במקביל מתאר את המסע שלי בכניסה לעולם הדתי, ששהיתי בו כ – 20 שנה והחיים על פיו והיציאה ממנו לפני 13 שנה. 

בשנים האלו הייתי מאד מוכרת בעולם הדתי. ניהלתי מדרשות של בנות דתיות והעברתי תוכניות 'איך תאהבו את העולם הדתי’, סיפרתי על הקסם שיש בו, ואיך אני, שבאתי מחוץ לעולם הזה יודעת להעריך אותו. עשרות בנות עברו את התוכנית, מורות הכירו אותי.

פתאום נוצרו הסדקים נפערו באותנטיות. זה נעשה קשה ללכת עם תחפושת, הלכתי ונקרעתי. עזבתי שם. כל זה מוזכר בספר, יחד עם התיאור של הקשיים כאמא, אבל כל אחד מהילדים, שלא מוזכרים בשמותיהם, נתן לי את ברכת הדרך שלו.

4. כשהספר יצא, חששת מה יגידו, מה יהיו התגובות?

זה רק 3 חודשים אבל יש הרבה תגובות יותר 'גדולות’ ממה שציפיתי. כל מיני אנשים שאומרים: 'איך ידעת מה אני מרגישה’ 'איזה אומץ’.  למשל איש קשיש מהקיבוץ התקשר להגיד 'את לא יודעת מה עשית לי’ הוא מכיר את ההורים שלי 60 שנה, ובנה איתם את הקיבוץ זה וסיפר שמעולם לא הכיר את הצדדים האלה בהם, אפילו לא חשב שהם קיימים. צדדים מאד חזקי של רגישות, של כאב ופחד. ובתוך זה יש אנשים שמאד חששתי מה תהיה התגובה שלהם.

5. כמו מי?

בעיקר מאח שלי. אני מאד אוהבת אותו אבל הוא אדם הפוך ממני לגמרי, הוא כזה רציונאלי, הקול הביקורתי שיושב אצלי במוח. פחדתי מה הוא יגיד, זה היה ממש קשה לי. ויום אחרי הוא התקשר ואמר לי 'אחותי את סופרת, זה מפעים’ והחמיא כמו שלא דימיינתי שיקרה. התרגשתי מאד ואמרתי לו שכל מחמאה היא עוד חרוז במחרוזת ולו בשביל זה שאתה מדבר איתי ככה, הוצאתי את הספר, דייני.

6. אבא שלך קרא את הספר?

אבא שלי למשל לא מעז לקרוא. עדין. הוא יודע שזה יפעיל המון זיכרונות, אני מכבדת את זה.

7. מה היית רוצה שיקרה עכשיו אחר ששחררת והוצאת?

קודם כל יש הקלה גדולה. מעבר לזה, בלי שאף אחד ישמע..הייתי רוצה שיגלו אותי. את המקום של הכתיבה ושל הנשמה היתרה. שאני אפעל בתחום החזק הזה שלי ואתפרנס ממנו. שאני אהיה עם הכתיבה לא רק ביומנים חסויים. הכתיבה מובילה אותי, אני רואה כל פעם משהו חדש דרכה.

גילה עמית דוארי. הספר: הנחת והרוח – מסע נשי.

לינק לכתבה על גילה >

——-

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים