תפריט
כך נפגשנו: מיכל, אחת הנשים שקוראות כאן, המליצה לי לדבר עם ענבר. סיפרה לי בקצרה על העשייה שלה והייתי ב ט ו ח ה שאני הולכת לדבר עם מישהי ‘ממסדית’. דווקא התאים לי. רציתי קצת בנאליות, אחרי הראיונות של השבוע.
אהה, אז רציתי. נו יופי, ומה קיבלתי? סיבוב על מטוס סילון ! לא פחות. קדימה תעלו, אנחנו ממריאים. ענבר לוקחת אותנו למסע לעבר האישה הפראית שבתוכה.
1. מאיפה הגיע הרעיון לעשות מסע כזה?
זה מסע מאד עמוק, מאד חושפני, שהגעתי אליו דרך המלצה של גבר, יאיר, שעד לאחרונה היה לי איתו חיבור רוחני, חברי מאד חזק, היינו שותפים לדרך.
2. שזה נקרא זוגיות?
לא, אני לא הולכת עם ההגדרות האלה. אין לי הגדרה של זוגיות. צריך שיהיה חיבור נשמתי והיה לנו כזה, ממש שדרנו על אותו תדר. היינו במסעות בטבע, ביער, במעיינות, לילות סביב מדורה, שדרכם היינו נזכרים מי אנחנו במקור ומשחררים דפוסים מהעבר.
חיפשנו להתחבר למאסטר של עצמנו, לאנרגית לב היהלום, שזה אומר שאנחנו המאסטרים ואין שום דבר חיצוני שיעזור לנו. אנחנו האלוהים.
בתוך כל התהליך הזה, שבו אני בתהליך של ריפוי של בעיה פיזית, הוא הציע לי לעשות את המסע לעבר האישה הפראית שבתוכי.
3. איך זה נראה המסע הזה?
האישה הפראית במהותה היא לא אישה שבאה ומתפרעת, אלא חיבור למקור, לאלוהים או יותר נכון לאלוהות, כי היא בעצם אישה.
4. אלוהים זה היא?
כן, זאת אישה, אנרגיה נשית, אבל באו הגברים עם הכוחניות שלהם ושיבשו הכל. כל המאבק הגברי הזה כל כך הרסני, האנושות כולה פגועה מזה.
היום מדברים על זה שיש מהפכה ויש חזרה למקום הזה של האנרגיה הנשית, שזה המקום המאוזן. השליחות שלי, במסע הזה, היא ללמוד את האנרגיה של הגבר ושל האישה ובתוך זה ללמוד את הזיווג של המקור. זה האיזון
5. הלכתי לאיבוד.. רגע, תארי לי במעשי איך זה נראה המסע?
חלק מהמסע מתקיים בכתיבה, בתיעוד. אני מגיעה לרגעי קצה רגשיים, כשאני ממש עייפה, למשל ב-2 בלילה ואז אני כותבת על המחשב, כמה שורות על טריגר שעלה בחיי ומעלה את זה לבלוג שלי בקפה דה מרקר.
המסע שלי מתקדם מטריגר לטריגר. כמו למשל עם יאיר שיש בינינו תהליך של התנתקות. אני בודקת למה אני מבוהלת מהניתוק. למה אצלי זה נחווה כאבדן. אני עושה בדיקה וחוזרת לקשר עם אמא שלי ומגלה שאמא שלי, לא יכלה להיות אמא שלי, מכל מיני סיבות.
הייתה בינינו כל הזמן תחרות. היא אף פעם לא חיבקה אותי ולא אמרה שהיא אוהבת אותי ואני ממש יכולה לראות תמונה שאני תינוקת רעבה שמחוברת לציצי ופתאום היא מנתקת. די.
6. החוויה עם יאיר מעוררת את זה?
לגמרי. היינו במקום שפרחתי ופתאום יום אחד אומרים לי משהו לא עובד. לי ישר זה אמר ניתוק. אני חוויתי ניתוק מחדש של הילדה שבתוכי בת החצי שנה, שלוקחים לה את הציצי.
7. איך את פותרת או מתמודדת עם זה, למשל דרך הכתיבה שסיפרת?
בכתיבה אני מבינה שזה רק טריגר שהעלה את הילדה שיש בתוכי. אני יכולה להוציא את זה דרך שיחה שאני מנהלת עם אמא שלי. בכתיבה.
אחד הדברים שהכי חשוב לי לשנות זה את התחושה שאמא שלי לא אוהבת אותי. לספר לעצמי שאני ילדה נאהבת דרך הדמות הגבוהה שבתוכי, שהיא המלאך הפנימי שבי, האלוהי שבי.
זה קטע מדהים. המלאך שבי בא לרפא את הילדה, להרגיע אותה. אומר שהיא נפלאה ושלא יכלו להכיל אותה, אבל מאד אהבו אותה ושהיא נהדרת.
8. כמה זמן את כבר בתוך המסע?
כמה חודשים
9. למה בחרת לחשוף את עצמך בקפה דה מרקר, שזה מקום מאד ציבורי לתהליך כל כך פרטי?
אני טוענת שהספור שלי הוא לא אישי, אלא סיפור אנושי. הכאב הזה הוא כלל אנושי. אם אני עושה ריפוי, אני משפיעה על הסביבה שלי. כל אחד יכול לקרוא ולהזדהות .
בעיניי כדי שיקרה משהו, חייבת להיות לו עדות. אחרת הוא לא משמעותי. בעיניי ה – send שאני עושה, מוציא את הסיפור ממני, זה כבר לא שלי. זה היה – והשתחרר.
10. תארי לי את האישה הפראית?
האישה המחוברת לעצמה באופן מוחלט. עם אותנטיות מוחלטת. מקבלת את עצמה בכל צדדיה. היא יצרית ומלאת תשוקה, התלהבות ושמחה. יוצרת, שרה, רוקדת, מציירת, כותבת, מנגנת. כל הזמן מבטאת את עצמה בצורות של יצירה.
היא מאד שונה מהסביבה שלה ולכן כל החלטה וכל התנהלות שלה היא מתוך הקשבה לעצמה, גם אם כולם מסביב מרימים גבה, והם מרימים גבה.. אבל הם גם מבינים שיש פה משהו מרתק כי יש בה כריזמה שעוצרת נשימה.
11. האישה הזאת זו את היום?
כן בטח. עד עכשיו כתבתי בגוף שלישי, אבל מהפוסט הבא אתחיל לכתוב בגוף ראשון. הראיון איתך זה תחילת הצירים למסע שיתחיל בגוף ראשון.
ענבר דקל שליו.
