תפריט
כך נפגשנו: קודם כל אבהיר: בבוקר כזה קשה לי לדבר על משהו אחר, מלבד המחאה. זה מרגיש קצת חילול אווירת הקודש שיש פה. מצד שני, אפילו שאתמול ביליתי יום באוהלים ברוטשילד, לא חזרתי משם עם אף ראיון.
מצד שלישי כבר בדרך חזרה הגיעה אליי בקשה לראיון, מאישה אקטיביסטית מאד מעניינת, אז יהיה ובינתיים נתאוורר. נשמור על האווירה המלהיבה, ונדבר על נושא מלהיב לא פחות – סקס. שוב. הייתה הסיפתח, חיממה את האווירה ועכשיו צריך שמישהו יעשה לנו סדר. קראתי ללי, מטפלת מינית מוסמכת.
1. מה לדעתך הבעיה המרכזית, בחברה שלנו בהתייחסות למיניות?
יש משהו בחברה שמאד מסרס את השיחה על מיניות, כאשר מצד שני המיניות מאוד מוחצנת ומוגזמת. יש פערים מאוד גדולים בין האופן שבו זה בא לידי ביטוי בתקשורת, בדיבור החברתי, התרבותי והאישי. יש רצון מאוד גדול לסדר את הכל בקופסאות, להגדיר מה נכון ומה לא נכון.
אבל בעיני, מיניות זה כמו אוכל. אין נכון או לא נכון. יש מגוון ובמציאות מדויקת, כל אחד היה יכול להגדיר או יותר נכון להנות ממה שמתאים לו. לדוגמא, אני יכולה להתאהב באישה או בגבר ועדיין זה לא יהפוך אותי לבי-סקסואלית בהגדרה.
2. זה מאד טבוע בחברה, אני מאמינה שיש הרבה אנשים שלא מעלים את האופציה להתנתק מהתווית..
עד שהם מגיעים להכרה, שיותר חשוב להיות נאמנים לעצמנו ופחות להגדרות החברתיות, או עד שהם מגיעים לטיפול מיני, ואז אומרים להם שלא משנה מה הם עושים, העיקר שזה עושה להן טוב. כל עוד זה לא פוגע באף אחד ונעשה בפרטיות, מה זה קשור לחברה מסביב?
אדם צריך להיות בנינוחות ובשלווה עם עצמו. אתה לא יכול להיות באינטימיות, בזמן שאתה צריך להתחשב בדעתם של הרבה אנשים. זה לא הולך ביחד.
3. אז להגדרות אין תפקיד?
יש תפקיד. הן מנסות להרגיע פאניקה מוסרית, כי הדבר שהכי מפחיד זו פריצות. יציאה מגבולות, שדברים יצאו משליטה. יש לזה מחיר. זה מסרס את היכולת ליהנות ממיניות.
4. את נשמעת מאד בטוחה במקום הזה, מאיפה זה מגיע?
יש לי הורים מקסימים שאפשרו בבית דיבור פתוח על מיניות. אפשרו חקירה. זה תמיד היה נושא מדובר באופן שלא קשור בפחד. אמא שלי דיברה איתנו המון על יחסים, על אהבה, על אוננות. זה היה נשמע ממנה כדרך לביטוי עצמי.
אבל גם כאן השיחה הייתה בגבולות. ההורים שלי לא שתפו אותנו ביחסי המין שלהם. הם היו סוגרים את הדלת באופן שהבהיר שיש בבית גבולות, אינטימיות, בדיוק באותו אופן שגם לנו, הם הרשו לסגור את הדלת וליהנות מהפרטיות שלנו.
יש הרבה הורים שלא מאפשרים את הדבר הבסיסי הזה שהוא כל כך חשוב. ילדים ובני נוער אח"כ צריכים לצאת לעולם ולעשות משא ומתן על יחסים, על תקשורת, על גבולות מנקודת מוצא שהם אוהבים ושלמים עם הגוף שלהם. אבל איך ילד יכול להרגיש בטחון עם הגוף שלו, אם הוא אפילו לא יכול לנעול את הדלת לעמוד ערום להסתכל על עצמו מול המראה?
בנות מתבגרות חושבות שהן צריכות להיות סקסיות. הן לא מבינות אפילו מה זה, הן לא מכירות את עצמן, חושבות שזה קשור באיפור או בבגדים.
אבל בעצם האישור והחוויה אם אני סקסית או לא, לא אמורה להגיע ממקום שמישהו אמר לי את זה, אלא כי כך אני מרגישה. כי כך אני רוצה להרגיש. זה בדיוק הפער שיוצר חוויות מאד עצובות. העדר היכולת להיות אותנטית עם הגוף שלי ועם הצרכים שלי כי הוא פחות מוכר לי.
5. חקרת את זה, למעשה כתבת תזה אודות מיניות של נשים רווקות בתל אביב, מה חיפשת במחקר?
הרצון לחקור את הנושא, היה בעצם תולדה של רצון לחקור את עצמי. הייתי רווקה תל אביבית הרבה שנים ולא הבנתי למה אני, כמו עוד הרבה חברות סטרייטיות שלי, לא מוצאת בן זוג קבוע. הרגשתי שחרור לחוות מיניות ולהתנסות אבל לא הבנתי אם זה בגלל שיש משהו בתל אביב שמעודד את זה או כי אני באמת רוצה.
זה גרם לי לחשוב על עניין הבחירה. האם אני משרתת דימוי של תל אביב כמו שמייחצנים לנו? שזה קצת סקס והעיר הגדולה, לצאת לפאבים, לעשות המון סקס, להיות אורגזמית, שופינג מאד נוצץ ומגניב אבל להישאר בסופו של דבר לבד.
6. מה מצאת? נשים באמת מרגישות את זה ?
הם אמרו שיש משהו משחרר ומקסים להיות במקום כזה, אבל החוויה המשוחררת הופכת להיות חרב פיפיות, כי זה חוזר למקום של להתנהל לפי קוד. יש הרבה השוואה. מחפשים אישור. אם אף לא מתייחס אליי בפאב, אז אולי אני לא מספיק יפה? שווה? יש רצון להיות בדימוי שהוא לא בטוח שהוא אני וזה עושה עוול.
כל דבר שהופך להיות ‘אמור’, זה סוג של מועקה. כמו שבשנות ה – 70 דברו על היכולת של נשים לגמור בסקס, אבל הזכות להנות מהמיניות שלנו כמו שלימדו אותנו בשנות השישים, עם היכולת שיחסו לנשים בשנות השבעים הפכו שניהם לסוג של מועקה. לא פלא ששנות השמונים אופיינו בהמון זיופי אורגזמות..
7. מה היית רוצה שיהיה יותר ברור?
אני חושבת שנגיע בקרוב לשמרנות ופוריטניות. אנשים ירגישו שכל הנושא של סקס מאבד שליטה והדרך האוטומטית במצבים כאלה היא להחזיק קרוב את המושכות וללחוץ על הילדים.
הדבר הנכון עכשיו הוא דווקא לעשות רה-ארגון חברתי, תרבותי, משפחתי. לבוא ממקום לא מגביל. ממקום של דיאלוג ושכל אחד יעשה תהליך עם עצמו, איך הוא מעצים את המקום הזה, כדי לא לחוש תסכול. מיניות זה משהו שצריך לדבר עליו.
