שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 137, ליאת. רק אהבה מביאה אהבה. 

כך נפגשנו: לפעמים נדמה לנו שהחכמה מצויה אצל אנשים מבוגרים שעברו כברת דרך בחייהם. לרוב זה נכון. במקרה של ליאת, שהיא לגמרי בגילי, אני יוצאת מהתיאוריה הזאת ואומרת: צאו ולמדו.

אני יודעת שליאת תסמיק עכשיו, אבל היא באמת יוצאת דופן. איך שום סימנים מיוחדים שיעידו על כך, אולי חוץ מהחיוך הזה שלה.. אבל אני יודעת שכאשר אני וחברתי עידית, הגענו לראשונה לסטודיו שלה, אמרנו אחת לשנייה – ‘מה זה? אנחנו רוצות להיות חברות שלה!’

למרות שליאת מדגישה שזה ממש לא תמיד, אני הוקסמתי יכולת ההכלה שלה, בסבלנות ואהבה את מורכבות החיים, את ארבעת ילדיה, את האמא שאינה עוד, את היצירה והבית. אפילו כאשר התיישבנו לראיון ליאת התנצלה שהיא תענה לטלפון, כי היא רוצה להיות זמינה לאדם קרוב שאושפז לאחרונה בבית חולים פסיכיאטרי. “כל יום אני שם, נוסעת חוזרת”.

מפה מתחילים, מההשתאות שלי. ראיון בתנועת אבניים:

1. איך את עושה את זה ? מאיפה יש לך מקום להכיל?

נראה לי שזה בעיקר בעזרת הכח של היצירה, שמאפשרת לי להרגיש את האהבה יום יום. מבחינתי אהבה היא המפתח להכל.

2. את יודעת, אפשר לדבר את זה, אבל לחיות ככה – זה סיפור אחר לגמרי

נכון, זה כל הזמן להיזכר באהבה הזאת ובאמונה, שכל דבר קורה לטובה.

3. מה משאיר אותך באמונה ומאפשר לך לקבל דברים קשים?

אם ניקח לדוגמה את המקום שאמא שלי נפטרה, אז יש אבל וגעגוע מטורף שנמצא כל דקה ודקה ויחד עם זאת יש את הקבלה שזו הנשמה שלה. שלה ולא שלי.

זה המסלול שהיא באה לעבור. אני לא יכולה להכריח אותה להישאר או לחיות במקומה. זו הלמידה, גם דרך האבניים בקדרות, לא להתערבב בתוך סיטואציה.

4. מה יש באבניים?

האבניים מלמדות להיות במרכוז, לדייק עם עצמך, אחרת החומר ירקוד לך כמו רקדנית בטן… זה כמו שעכשיו אני עסוקה בטיפול באדם קרוב שמאושפז – אם אני אתערבב איתו, ואתמסר לבלבול שלו, לא יצא מזה כלום. כשאת במקום שלך, על הציר הכח שלך – הדברים יהיו יותר מדויקים, בהכלה שלך אותם.

לא תמיד מוות הוא מדויק. לא תמיד אשפוז זה דבר שאנחנו מאחלים לעצמנו, אבל ההתנהלות בתוך הסיטואציה יכולה להיות נכונה ומשקמת. 

5. ליווי כזה צמוד, יכול לזמן התפתחות גם מצידך

גם אני משתקמת שם. בעקבות הסיפור שלו אני מקבלת מתנה לחיים שלי, אני מבריאה שם. יש שם גדילה משותפת, הוא עובר תהליך שנכון עבורו ובמקביל גם אני.

6. מה את לומדת?

לשחרר. לשחרר ולסמוך על אחרים וזו למידה אינסופית. יש עוד למידה שאני שוב פוגשת אותה עכשיו והיא כשאני אוהבת את עצמי, הוא ילמד לאהוב את עצמו. ברגע שאני מחוברת למידות שלי, הוא לומד לצעוד ואני סומכת עליו.

7. איך ההבנות האלה מתחברות ליצירה שלך?

התהליך שלי בסטודיו הוא קודם כל תרפויטי. זה שאח"כ אנשים אוהבים ואני מתפרנסת מזה, זה ערך נוסף, אבל זה שלי לגמרי. למשל הקולקציה שאני עובדת עליה עכשיו נקראת 'שדה אהבה’. היא משלבת את כל מה שאנחנו מדברות בשיחה הזאת.

8. מה יש בה?

יש כל מיני דמויות, יש את מלכת הלבבות, שהיא מה-זה ביץ’.. דרמה קווין, צריכה שהכל יתנהל כפי שהיא רוצה ואם לא, היא עורפת ראשים. זה המקום שאנחנו מתנהלים בחיים בשחור או לבן.

יש את עליסה שהיא לא סגורה על הכוחות שלה. תמיד מחכה לעזרה מבחוץ, עדין  ילדה, שעוד תתבגר. ויש את השפן המטורף, שאני חלק ממנו.. הוא רץ כל היום למסיבות תה ובריצות האלה הוא מפספס מלא..הוא מסמל את השיגעון.

כל הדמויות האלה, הן כולנו. הן הקיום שלנו פה, וכולן נמצאות על השדה, שהוא הכי משמעותי בעייני.

9. מה השדה מאפשר?

לקבל. כשאתה מתמסר ומקבל את כל הדמויות שמתרוצצות בתוכך, אז אפשר לחיות פה בקיום של אהבה. אהבה עם כל החוסר זמן ועם הרצון לשליטה וכל ערכיות שיש בנו והתלות באחרים.. לי למשל לקח זמן עד שהבנתי שאני לא חייבת להיות תלויה באחרים.

10. התלות באחרים זו אשלייה

זה באמת לא נכון, כמו שחברה אמרה לי 'כל אחד מחובר לפופיק של עצמו’. כל אחד מסוגל להבין רק את עצמו ומה שהוא צריך. מאד קשה להיות שם ולשמח כל הזמן את האחר, זה גם לא נכון. בעליסה יש את האשליה, את התעתוע.

11. זה נהיה מין ראיון מעגלי, כמו באבניים.. נחזור להתחלה, לזה התכוונת כשאמרת כח היצירה?

היצירה שלי היא כיף. זו המתנה שלי לעצמי – הנתינה והאהבה לעצמי. היצירה זה כמו ללדת כל יום מחדש ואני מכורה ללידות.. אם לא הייתי אמנית הייתי מיילדת.

היצירה מתחברת לי ללידה ולמוות. בזמן שאמא שלי נפטרה, היינו לידה. רגע אחד יש שם נשימות ונשמה ורגע אחרי אין אדם, יש שם כלי. כלי ריק. זה כמו שנולד תינוק ואת לא מאמינה שהוא הרגע היה בבטן..

12. מה הדבר שהכרחי מבחינתך כדי לחיות פה באהבה

קבלה ואמון. זה לפעמים מאד מעייף כשלא מקבלים את מה שיש.. אני מרגישה שהפוטנציאל שלנו לחיות כאן הוא באהבה בלי תנאים, אבל משהו מתחרבש לנו בדרך..

יש לי אמון בחיים האלה וזה מה שנותן את הכח. זה מה שחסר לאותו אדם קרוב שמאושפז. לו אין אמון, ואז אתה מאבד אחיזה כי אתה כל הזמן בספק.

אני יודעת שזה יהיה בסדר. יש לנו כוחות. צריך רק למצוא אותם ולהאמין. זה מה שאני מלמדת באובנים. לא ללחוץ. למצוא את הכח פה, בפנים, מתוך רכות. עצמת הרכות, זה בדיוק זה.

ליאת שרון, לאתר >

 ———- 

 רוצים-רוצות להגיב    ? היכנסו כאן לפייסבוק   

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים