שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 148, מיליה, האישה מהים

זהו נרגעתי. אין יותר הפגנות ומחאה. לפחות היום. נתאוורר קצת, אבל שלא תחשבו שהפיתוי להמשיך לעסוק בזה לא קיים. קחו למשל את מיליה. אני הולכת לעשות איתה פוסט הפוך, פוסט שהוא עצמו מהפכה, לפחות במבנה שלו.. – השיחה איתה תייצג את ה’כך נפגשנו’. ובהחלט נפגשנו.  5 פעמים בשבוע אחד. הפעם האחרונה הייתה בצעדת האמהות לפני יומיים. מפה הכי קל להתחיל עוד ראיון מחאה חברתי, בטח ששומעים מה הרקע של מיליה.

מיליה בעברה הקרוב היא מתמחה בפילוסופיה פוליטית, עם דגש על אוכלוסיות החיות בעוני ומחאה. יותר מזה, בעבר שייכו אותה לנישה של המזרחיות האינטלקטואליות. לשמאלניות רדיקליות, כאלה שחוטפות בהפגנות עם שוטרים, כזו שעסוקה בעיקר בכל מה שקשור למחאה חברתית, של אוכלוסיות מוחלשות.

אבל היום אנחנו הולכות לדבר על ים, ועל החיים בקיסריה ועל סבתות. קצר ומרענן.

כך נפגשנו:

שבת בבוקר, אני והקטנה מגיעות לחוף. תופסות פיסת חול מוצלת ומתיישבות. במקרה ליד מיליה שנושאת עיניים מחכות.

“מה השעה?” היא שואלת

“שמונה וחצי, למרות שנראה יותר”

“נכון, יש פה המון אנשים”

רגע אחר כך מגיע בן זוגה והתינוקת, יעלה, (דגש בע’) כך יתברר שמה מעט מאוחר יותר.

אני מזהה אותו ומחייכת, זה האיש עם הכובע שראיתי השבוע באוהלים בבוקר, ואחר כך באיזה ערב ובוואדי בשישי. “זו פעם רביעית שאני פוגשת אתכם רק השבוע, ולחשוב שלפני כן לא ראיתי אתכם מעולם..”

האיש עם הכובע הולך לעשות יוגה. שתינו נשארות אחת ליד השנייה עם הבנות.

“איך קוראים לך?”

“מיליה”

הרגשתי כמו חץ שמפלח לי את הלב – בחיי כזה דרמטי-  “איזה שם יפה!”

ובלב אני חושבת אולי בכל זאת ילדה מספר 4? צריך להפיץ כזה שם יפיפה.

“מה המשמעות?”

ובראש אני רצה למחוזות אקזוטיים איזה ספרד או משהו כזה

“זה השם של סבתא שלי מטוניס, יש הרבה סבתות טוניסאיות עם השם הזה.. אין לזה משמעות מיוחדת אבל מאלי-יה בערבית זה ‘הרבה’”

“ברצינות?” ספרתי לה על הסבתא שלי משם. “יש להם שמות מצחיקים”, אני אומרת

“כן בעיקר של דגים, איזו תמימות”

“בהחלט, תמימות מאד מאפיינת את האנשים משם..”

מילייה מחייכת ואומרת “לפעמים סבתא שלי הייתה מספרת לי סיפורים כאלה שלא ידעתי.. ”

“אם זאת לא המצאה” אני נכנסת לדבריה

“כן, כמו למשל על איש אחד עני מאד שחי בים ופתאום התחיל למצוא זהב בתוך החול ונעשה מזה איש עשיר מאד”

אני מחייכת, נזכרת בחיוך הזה של סבתא שלי, תמים תמים אבל פיקח.

“מאיפה את?” אני ממשיכה עם החקירה מבלי שהכוונתי

“מקיסריה, אבל” – ממהרת לציין- “אנחנו לא קיסרייתים, בכלל התגלגלנו מכרכור”

“בימים כאלה של מצוקת דיור זה גלגול נחמד” אני אומרת

“זה קרה במקרה. התחתנו כאן לפני שנתיים. כאן זה ממש כאן ממול, יש איזו חורשת איקליפטוסים מדהימה. גבי, בן זוג שלי תלה מודעות שמזמינות את השכנים להצטרף לחתונה. באחד הרחובות הוא ראה בית עטוף צמחיה, נראה נטוש והיום אנחנו גרים בו, עד שהבעל בית יהרוס אותו. הוא רוצה לבנות חדש”.

“והשכנים, באו?”

“כן, זה היה מפתיע.. אחרי זה עצרו אותי בפוליצר, במרכז פה, ואנשים אמרו לי שהייתה חתונה מקסימה. באמת היה מיזוג יפה של אנשים, המשפחה שלי מבאר שבע, יחד עם האנשים של גבי מהקרקס, עם החברים השנטיפי שלנו והאנשים מקיסריה, החבר'ה מהקרקס הופיעו, והחברים ניגנו מוסיקה, חתונה חתונה והכל בתוך החורשה פה..”

“זה לא מוזר לגור בסביבה ששונה ממך?”

“זאת סביבה שהיא שונה מאיתנו, למרות שהכרתי פה קבוצה של אנשים שפשוט באו לגור פה בגלל הים ובסוף נוצרים חיבורים. חלקם מפתיעים, אבל הנה, יש”.

אין ספק שים עושה חיבורים. המציל קופץ למים עם החסקה, שולף מישהו שנסחף בגלים הסוערים. כל שנה הים הזה פה לוקח איתו אנשים לא ממושמעים. הבנות שלנו מלאות בחול, מתחילות לסמן טריטוריה זו לזו כמו שתי מתאבקות סומו קטנות. זהו, הגיע זמן לזוז.

 ———-

 רוצים-רוצות להגיב    ? היכנסו כאן לפייסבוק   

 

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים