תפריט
אחראית על הקשר עם הגנים מטעם מסיל"ה – מרכז סיוע לקהילה הזרה בת"א, כותבת תזה על פערים בין- תרבותיים. אמא ל – 2 בנות.
1. מה אנשים מסביב שואלים אותך הכי הרבה על העבודה שלך?
איך אני, אמא ל 2 בנות קטנות, מתמודדת עם המצב הכל-כך קשה של הילדים בגנים. אם זה לא קשה עבורי מנשוא. שואלים אותי על הפער בין זה שאני שמה בבוקר את בנותיי בגנים שבחרתי בקפידה, בהם הן מקבלות את יחס הטוב ביותר, ולבין המצב של ילדי העובדים הזרים בגנים שלהם. אני מבינה את השאלה, אבל אני לא באה מהמקום הזה. לא הפער זה שמעסיק אותי.
2. תתארי מה זה אומר מצב קשה?
זה משהו שקוראים לו גם ‘גן’ אבל לא דומה לזה בכלום.
אלו מסגרות פיראטיות פרטיות, שם העובדים הזרים שמים את הילדים שלהם כשהם בעבודה. דירות מוזנחות קטנות במצב תחזוקתי איום מאד מלאות בילדים. לפעמים 70 ילדים בדירה קטנטונת, שאיתם נמצאות נשים, 'הגננות’, שהן גם עובדות זרות, שעובדות מאד קשה מבוקר עד ערב, ללא שום הכשרה פדגוגית, או חשיבה שצריך לתת לילדים משהו חוץ מטיפול בסיסי. בייבי סיטר.
אפשר לומר שהמילה 'אין’ מתארת את כל מה שיש שם – אין משחקים, אמצעים בסיסיים, כמו מחסנים שיש בהם ילדים, משהו מאד הישרדותי. גם ברמה הרגשית, לא תמיד יודעים את השמות של ילדים, אפשר לראות תינוקות בוכים שלא ניגשים אליהם, או כאלה שכבר לא בוכים, תינוקות שלא יוצאים מהלולים יום שלם. יש חסר מודעות ותנאים קשים.
3. מה הפתיע אותך ?
לא מזמן, יצא לי לראות קטע וידאו שאיזו סטודנטית לקולנוע צילמה באחד הגנים. זה גן בו אני מבקרת לא מעט ומנסה לעבוד שם עם הגננות. מעולם לא בכיתי אחרי ביקור בגן הזה. אבל כשראיתי את הוידאו שצולם שם, התייפחתי בבכי. פתאום כן הרגשתי במלוא עוזם את הכאב והרחמים.
4. איך הסרט גרם לך לזה והעבודה ביום יום לא?
–שתיקה קצרה–
השאלה הזאת גורמת לי להבין שאני באה מהסתכלות אחרת. מי שצילמה את הסרט, הביאה זווית אישית של הסתכלות מבחוץ, הסתכלות שופטת, הסתכלות שבאה ממקום של רחמים, מה שבא לידי ביטוי באיך שהיא בחרה לצלם, וכשראיתי את זה מהזוית הזאת זה היה קורע לב ברמות שקשה לעמוד בהם…. זוית שהיא מאוד שונה מהזוית האישית שלי בעבודה.
בעשייה שלי למען יצירת השינוי אצלם, יש ההבנה של הפערים הבינתרבותיים. אני לא באה ממקום של רחמים, של “אוי איזה מסכנים הם, הנה באתי להציל אותם”. אלא ממקום שמודע לכך שאיך שהם חיים ומתנהלים קשור לתפיסות עולם שונות ולאמונות שונות.
בתרבות שלנו, ילד הוא מרכז העולם ואנחנו מרגישים רע אם לא קנינו לו עוד איזה צעצוע. בתרבות שלהם זה לא כך, וזה לא הופך אותם למסכנים.
להיפך, אם תשאלי את חלקן הן יגידו שאצלנו הילדים לא מחונכים, שאנחנו מפנקים מדי ואין לנו סמכות… מה שלא רחוק מהמציאות במקרים רבים….
5. מה האתגר שלך במקום הזה?
יש הרבה אתגרים.. קודם כל לגרום לגננות לרצות לעשות שינוי, לשתף פעולה, ולהבין שלילדים יש צרכים רגשיים והתפתחותיים ותקשורתיים. זה הכי לא מובן מאליו. באפריקה אין גנים. הילד נמצא על הגב של אמא שלו עד גיל שנתיים ואח"כ נמצא בשדות. מבחינתן שכמה שפחות יפריע ויתרום את חלקו.
פה אנחנו צריכות להצליח לגרום לאותה 'גננת’ לראות את הילד ממקום אחר לגמרי. זה מתחיל בדברים הכי בסיסיים כמו לא להאכיל את כל הילדים באותה כפית, לא לתת לילדים לאכול מהרצפה, לא להשאיר ילד בן 5 לשמור על תינוקות וללכת ועד לבניית סדר יום הכולל תכנים ופעילויות יצירה עם הילדים.
כל העבודה נעשית תוך רגישות תרבותית, שזה מקום מאד רגיש. מצד אחד לא לבטל את התרבות שלהם אלא כן לתת לה ביטוי בכמה שיותר מקומות ומצד שני כן לעשות שינויים במקומות הדורשים שינוי
6. תני דוגמא לאיך משלבים את התרבות שלהם?
שנה שעברה ילדה ברחה מהגן ונדרסה בלה גרדיה. זה היה ברור לקהילה מגאנה, שיש כישוף על הגן והדרך שלנו הייתה להזמין את הפסטור, המנהיג הדתי, שיעשה טקס הסרת שדים – היינו חייבים ללכת דרך זה.
7. במה את הכי גאה?
להביא את הגננות למקום בו הן ירצו את השינוי וישתפו פעולה. ליצור מרחב בו אנו כל הזמן שואלים שאלות ושום דבר אינו מובן מאליו. יותר מהכל בפרויקט 'העצמה אישית’ שאני והמדריכות מעבירות לקבוצה קטנה של גננות, כבר שנה שנייה. אלו מפגשים שיש בהם הרבה שיתוף וחוויה. הגננות לא מוותרות ומגיעות, נתרמות ומבטאות עד כמה זה גורם להן להסתכל אחרת על הילדים. מבחינתי זה הישג אדיר. מדובר על נשים שלא חוו ילדות, מגיל מאד צעיר הן היו בתפקיד הורות ולייצר פה את השינוי זה ללמוד מציאות אחרת לגמרי.
8. משפט לסיום
אני מרגישה שנפלה בחלקי זכות גדולה לעבוד בעבודה שאני עובדת ולעשות את מה שאני עושה. עבודה כ"כ מעניינת, ומאתגרת ועם הרבה משמעות.
אפשר לתרום כסף, ואפשר לבוא להתנדב במסיל"ה – מרכז סיוע לקהילה הזרה בת"א
