יום 153, אורית. תרגילי קשר

כך נפגשנו: בבוקר שאחרי הפגנה כזו עצמתית כמו שהייתה אתמול, הדבר היחידי שאני רוצה לדבר עליו הוא על החיבור הנדיר של השסעים, על האחדות. ה'וייב’ הזה שהיה אתמול בערב, היה כל כך מרגש, ששווה, לא לוותר ולמצוא אותו שוב ושוב בתוך המארג החברתי המורכב שלנו.

איך שומרים על האחדות אחרי שנגמרת המחאה? יש כל מיני דרכים, אולי תתפלאו, אבל קרקס זו אחת מהן. קרקס חברתי. אורית נבו אמנית קרקס, יוצרת, מזה 24 שנים בארץ ובעולם, מאמנת אנשים להתמודד עם החיים ממקום אחר, למנוע את השנאה והפילוג, למגר את הפחד או לפחות להתמודד איתו.

1. מה מבחינתך מהות הקרקס?

בעייני אם יש משהו שיכול לעשות הבדל מבחינה חברתית, ביטחונית ליצור שיתוף בין יהודים וערבים  – זה קרקס. יש תנועה בעולם של קרקס חברתי, שכל הרעיון הוא ליצר בקרקס עבודה משותפת שמפגישה סקטורים שונים באוכלוסיה.

2. מה בהיסטוריה הפרטית שלך הביא אותך לרצות לעסוק בזה?

פריצת גבולות זו מהות הקרקס, וכנראה שיש משהו במהלך החיים שלי ובחינוך שלי שמאד התחבר למקום הזה, היו הרבה ערבובים:

הנדודים:

בגיל שנתיים ההורים שלי לקחו אותי מהקיבוץ לאמריקה. שם למדתי ודברתי אנגלית כשפה מרכזית, ולא עברית. חזרנו לארץ, אחרי שעשינו סיבוב בעולם דרך המזרח הרחוק. הגעתי בגיל 5 שוב לקיבוץ, ללינה משפחתית. ברחתי משם כל ערב, במשך שנה עד שעברנו לחיפה וגם שם זו כאילו עיר רגילה אבל זו עיר מעורבת.

סודות החיים:

אבא שלי לימד אותי כבר בגיל 5 את סודות החיים: גיוון, שזה מה שמקדם את החיים (–טוב הוא אבולציונר במקצועו..) ודבר שני – חוקים נועדו כדי להפר אותם. אלו נצרבו בתודעתי וגרמו לי לחיות ככה את חיי.

אירוע מכונן:

אח שלי נהרג במלחמת יום כיפור – האח נערץ עליי, שהיה בינינו קשר עמוק של אהבה. זה שהיה גדול ממני ועד גיל 5 גרתי לו על הכתפיים.

אהבה:

כל אלו + הרצון לחוות שוב את האהבה לאחי, הביאו אותי לקרקס. לא סתם לקרקס אלא להיות אמנית טרפז. זו שמקבלת את הכי הרבה מחיאות כפיים. חיפשתי את האהבה מהקהל.

פחד:

לעמוד מול קהל זה פחד גדול יותר מפחד ממוות. אבל יש חשיבות אדירה לאהדה או להערצה שמקבלים מהקהל, כי היא גדולה יותר מהתגברות על הפחד.

להיות אמן טרפז זה לשים את עצמך במקומות הכי מפחידים. כמו למשל שאני בחרתי להופיע בלי אבטחה. זה פסיכו-פיזית התמודדות עם סיכון ופחד ולכן יש לזה הערכה מאד גדולה ושותפות של הקהל שעוצר את הנשימה – אין על זה !

סוגרים מעגל – חוזרים לפריצת הגבולות

תשימי לב, רוב הגבולות שלנו הם גבולות של פחד. הוא מנהל אותנו. זו הסיבה שהחלטתי להקים קרקס בשנת 2000 בשנה מאד קשה עם אינתיפאדה ומיתון.

המהות:

אם נלחם בפחדים בצורה יצירתית כשאנחנו ילדים בקרקס, נחווה אותו ונתמודד, כשנגיע לגיל 18 ונצטרך להחליט אם להחזיק תת-מקלע או אבן, או אולי לרדת מהארץ, נוכל לבחור. תהיה לנו כבר הכרות למצב הזה שנמצאים עם הפחד, שלא ממהרים להרוג את הדבר שמפחדים ממנו, או שעושים את השכן למפלצת.

3. איך הקרקס שלך מתחבר למצב החברתי שיש פה היום?

ב- 5 שנים האחרונות הבנתי שכן, השלום מתחיל בתוכנו, ואם יש משהו לעבוד עליו זה קודם כל על עצמנו. אני מעלה ממש בקרוב בבת ים מופע שביימתי, שלדעתי ממש יכול לשנות תפיסת עולם של מי שצופה בו.

המופע נכנס לראש של כל אחד מאיתנו – לכולנו קורה שצץ לנו רעיון בראש, בטח עכשיו במצב החברתי שמתרחש פה ויש המון רעיונות – ואז מתחיל שלב בתודעה שבודק אם אפשר לעשות עם זה משהו. המופע מתעסק רק במקום הזה – מה אנחנו בוחרים לעשות עם זה. השלב הראשון של יצירת המציאות מתחיל אצלנו במוח. ואני מזמינה אנשים לחוות את השלב הזה, לשהות בו ואז להחליט מה הם עושים משם.

אורית נבו.

———-

 רוצים-רוצות להגיב    ? היכנסו כאן לפייסבוק   

·          הרשמו לניוזלטר השבועי >

·          הכירו את הנשים של אוגוסט >

·          חזרה לדף הבית

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים