יום 136, אושרית. תנועת השחרור

כך נפגשנו: הרבה פעמים מגיע שלב בחיים שבו אם אנחנו לא מוכנים להיות ערים לדפוסי התנהגות שליליים שמנהלים אותנו, זה מתפוצץ לנו בפרצוף, בלי חוכמות. כולנו מכירים את האמת הפשוטה הזאת.

עד אז דרך ההתמודדות המועדפת עלינו היא האשמה. כל העולם לא בסדר, אפילו ‘ממש לא בסדר!’ ואנחנו בדיוק מוציאים מניקוי יבש את הכנפיים של המלאך.

הרגע הזה הוא לא באמת רגע אחד, אלא אוסף אירועים שמתנקזים לרגע של זעקת 'הנמאס לי’. מפה יש מגוון דרכים לפתור, לצמוח ולגדול – תלוי כמה כנות מגייסים ואומץ לפגוש את 'האני’ הפחות יפה שלנו במראה.

לאושרית הרגע הזה הגיע עם ההיריון והלידה. סימלי, ולא במקרה.

1. איזה מין אדם היית עד ההיריון?

חייתי חיים רגילים. הייתי בזוגיות מהצבא, אהבה גדולה, נישאתי, עבדתי בטלוויזיה, הכל לכאורה היה בסדר. עם זאת, את כל זה עטפה צורת התנהגות מאד לא בריאה.

היו בה מצבי רוח שנעו על הציר שבין צורך עז של לקבל ולכבוש הכל עכשיו לבין אגרסיביות או בריחה, וזה הלך והתעצם עם הזמן ובא לידי ביטוי בעיקר בזוגיות.

2. מה את רואה היום, שהיה לא בריא שם?

אלו דברים שבדיעבד אני יכולה לומר שיש אותם להמון זוגות: אחד מוביל, אחד מובל, אחד קרבן אחד מקרבן, חצי אומללות וחצי אושר. נוצר איזה שהוא 'ביות’ בזוגיות על תפקידים קבועים, אני היותר דומיננטית, המובילה, ולא תמיד במובן הטוב של המילה.

3. מתי הרגשת שזה מגיע לשיא מבחינתך?

השיא של ההתנהלות הזאת, היה סביב ההיריון הראשון והלידה. ההיריון חירפן אותי במיוחד. היו לי המון תלונות. לא ברור אם זו הקצנה של התנהגויות קודמות או הורמונים.

באתי עם המון כעס. התרכזתי מאד בעצמי ובמה שעובר עליי. אי אפשר לומר שידעתי להיות בזוגיות. כל הזמן האשמתי אותו. הוא לא מבין, לא קולט, אדיש, מרוכז בעצמו. זה הגיע יחד עם התופעות של ההריון, ההצקות הפיזיולוגיות, ההשמנה, לסחוב עד שבוע 41 ולסיים עם לידה מאד מאד קשה של 52 שעות..

4. זו תקופה מאד רגישה.. בעיקר אחרי הלידה וזו לידה ראשונה

זו לידה ראשונה שבאתי אליה ממקום לא בריא, וזה גרם לכך שגם לא אצליח להניק, וזה הוביל למשבר מאד גדול אצלי, שגימד את כל מה שהיה קשה עד אז. בהנקה הרגשתי שזה המקום שמגדיר אותי כאמא. הצלחה או כשלון בהנקה, מתורגמת להצלחה או כשלון להיות אמא.

זו הייתה מכה קשה לאגו שלי. הייתה לי פנטזיה איזו מין אמא אהיה ופתאום באה המציאות וקיבלתי דבר והיפוכו. כולם היו אשמים, בעלי, העבודה, כל מי שמסביב. כמובן שאז לא הבנתי כמה שיש לי אחריות על המציאות שבה אני חיה.

5. מה גרם לך לפקוח עיניים? לרצות לשנות?

אחרי הלידה עברתי סוג של גיהינום עם עצמי, ובזוגיות. ניסיתי כל מיני דרכים לטיפול ואז הגעתי לתהליך אימוני, מאד מעמיק. זה היה פטיש הכי חזק שקבלתי. זכיתי במורה מאד מיוחד, שאימן אותי לראות המון דברים על עצמי ופעם ראשונה להקשיב באמת, לקחת אחריות ולא להאשים ולפעול מעבר לפחד שלי.

6. מה ראית?

הבנתי שאני לא מודעת להרבה דפוסים של ילדה קטנה שנשארו בי. הבנתי שבגרתי, שמרכז העולם הוא לא סביבי ולא הכל מגיע לי. קלטתי כמה אני לא מאפשרת מרחב גדילה וחיה מפחד, לא יוזמת. זה לא היה רק בזוגיות, אלא בכל תחום, גם בעבודה. ליד אנשים חזקים הרגשתי מאוימת וקטנה וליד מישהו שהראה טיפת חולשה, הייתה מצידי תחושה של עליונות, לא היה משהו נינוח.

7. איך תרגמת את ההבנות האלה, לשינוי הדפוסים, שאת פועלת דרכם שנים, על אוטומט?

בעיקר דרך כתיבה, שזה דבר שגילתי שיש בי דרך האימון. הצבתי מטרות אחרות בחיים, כמו לחיות בחופש, לא לפחד לחיות בעצמה, להקשיב, לתת לאחרים להיות.

זה לוקח שנים של אימון, זה לא דבר שנגמר. עד היום אני ממשיכה, כל דקה, כל בוקר לבחור מחדש. לאט לאט דפוסים ישנים משתנים ונוצרים אחרים שמשרתים את המטרות.

לשמחתי לאחר שבעלי איך אני משתנה ומדברת, ואיך אני מתנהגת לילד שלנו, ומה קורה לי בעבודה, הוא רצה גם והצטרף אליי לאימון.

8. זה מקום של חיבור גדול, יש לכם שפה משלכם 

היום יש לנו זוגיות שאני מאחלת לכל אחד. זאת שותפות ברמה הכי גבוהה. אנחנו נהנים יחד, מרגישים את האהבה כל הזמן, וזה לא שאין ויכוחים, אבל זה לא דומה לפעם.היום אין לנו ריבים מה שפעם היה עניין יום יומי.

9. מה המקום שבו את הרגשת הכי גדול את השינוי שעשית?

בהיריון השני קלטתי את כברת הדרך שעשיתי, זו הייתה חוויה מאד חזקה. זה היה הריון שונה ב -180 מעלות מהראשון.

זה היה היריון קל, ניחוח, נעים גם פיזית, לא העליתי הרבה במשקל. השיא של כל זה הייתה הלידה. בעוד שללידה הראשונה, באתי עם כעס, עצורה, לא מוכנה להכיל, הלידה השנייה הייתה ממש ממתק – הכל זרם חלק, הייתה לידה מהירה, טבעית (ללא אפידורל), הכאב היה כזה שיכולתי לשאת אותו.

זה היה הרגע שבו הבשילה בי ההחלטה להקים חברה שהמטרה שלה לתמוך באימהות לאחר לידה. הבנתי שרק מי שעברה גיהינום מצד אחד, ומי שעברה גן עדן מצד שני, תוכל להבין אמהות,  המטרה שלי הייתה לתת במה לרצון של אימהות בשנה הראשונה ועזור להן להגשים את האימהות שהן רוצות להיות.

10. זכית

זכיתי ואני מרגישה את זה כל יום. אני נוהגת לקרוא את נאום ההכתרה של נלסון מנדלה , שהוא מאד מחזק, היו חודשים שקראתי אותו כל יום, וזו התפילה שלי.

אושרית גור, לאתר מניקה > למדריך הנקה>

———-

 רוצים-רוצות להגיב    ? היכנסו כאן לפייסבוק   

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים