יום 133, רינה. לצאת למסע רחוק, לחזור עם ילדה.

כך נפגשנו: רינה תיארה לי את המסע שאליו יצאה, במילים כנות, מאד נוגעות, ועם זאת ידעתי שיש דברים שאם לא עוברים אותם, פשוט אי אפשר להבין. 13 שנה רינה ובעלה חיכו לילד. 13 שנה. מעגל של אופטימיות. ניסיונות. אמונה. טיפולים. הפריות. אכזבות. ייאוש וחוזר חלילה.

לרצות משהו כל כך. לדמיין אותו. לחלום אותו. לחיות חיים שמלאים בכמיהה. ואז יום אחד זה מצליח! בדרך עקיפה, אבל הנה יש. החלום התגשם! ואז מה? נדמה שהמסע המפרך הסתיים לא?

1. מה עשית כשהבנת שהפתרון הוא אימוץ?

ההחלטה הגיעה אחרי 13 שנים של ניסיונות ושלא הצלחנו בתהליך הפונדקאות עם 2 פונדקאיות. רצינו לרדת מהרכבת ולנוח. לראות מה קורה. היה לי חשוב לא לגשת לאימוץ מתוך ייאוש, מתוך מחשבה שאין מה לעשות ואין ברירה.

המשכתי רק אחרי שעשיתי הפסקה של חצי שנה. בתקופה הזאת התעליתי על עצמי, החלטתי שאני שמה את עצמי בצד, וממשיכה לתמוך במטופלות פריון שאני עובדת איתם, כחלק מזה שאני תומכת ומלווה בדרך להורות.

2. זה לא היה קשה מידי לראות אותם ממשיכות, במקום שלך נעצרה הדרך?

הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה. זה מה שרציתי להעביר לבנות שעוברות טיפול. צריך לעצור רגע,  ופשוט להיות. ככה גם קראתי לסדנה. אנחנו כל כך מרוכזות ברצון הזה להיות בהריון והרבה פעמים שוכחות את הכובעים האחרים שיש לנו בחיים, אנחנו גם ילדים של הורים, וגם חלקנו נשים נשואות, ויש בעל, ועבודה, ויש גם עוד חלומות וצרכים.

3. הדרך שלך המשיכה כשנסעתם לאוקראינה. עם אלו מחשבות נסעת?

נסעתי עם הרבה תמיכה מהפורומים באינטרנט, אבל עדין פחדתי. פחדתי איך היא תראה. נורא פחדתי שתהיה מכוערת. פחדתי שאולי היא לא תאהב אותי, שאולי לא אצליח להיות אמא טובה, שכל החלום הורוד הזה הוא לא ממש ורוד. לא ידעתי עם איזה אופי היא תבוא, הרבה לא נודע, בעצם הכל לא נודע.

4. איך היה נראה הבוקר ביום שנסעתם לפגוש אותה?

בהתחלה הגענו למרכז אימוץ וראינו תמונה שהיא בת 9 חודשים. אחרי יומיים נסענו לכפר שם היא נמצאת בבית ילדים.

מאד התרגשתי. באותו בוקר הקדים לי מאד מחזור, שהגיע מאד חזק. זה הרגיש כמו צירי לידה. הרגשתי שאני הולכת לקבל את הילדה שלי. קיבלתי את המחזור בהשלמה. את אותו מחזור שבד"כ בכל הטיפולים ממש לא רציתי לראות, ופה אמרתי לעצמי שהנה, יש גם מחזור ויש גם ילדה.

5. ואז מגיע הרגע, ואת פוגשת אותה

הגענו לבית ילדים נקי, רחוק מכל מה שראיתי בסרטים. חיכיתי בחוץ והרגשתי שאני מתה לראות אותה. היא הגיעה וראיתי ילדה יפה ומתוקה, והיה חיבור. ממש התאהבתי בה בחודש שהיינו שם.

6. אז זה היה ורוד? הפחדים שקטו?

לא בדיוק, אפשר לומר שנכנסתי לדיכאון.. הפחד שאני הולכת להיות אחראית על ילדה בת שנתיים וחודש שזה כבר גיל שיש לה אופי, היא אומרת מה היא רוצה, זה מאד הלחיץ אותי.

במפגשים איתה היו מצבים שרציתי שייקחו אותה לבית ילדים. הרגשתי שאני פתאום לא יכולה. הרגשתי שזה סוגר אותי מבחינת החופש שלי, שאני לא יכולה לעשות עכשיו המון דברים, שלא יהיה לי את השקט שלי.

7. עם המחשבות האלה, איך זה היה לקחת אותה משם לארץ, לעלות איתה למטוס?  

מאד פחדתי שהיא תבכה. הייתי עם בלון חמצן בלחץ נוראי. היא מצידה ישבה עם בעלי מקדימה והייתה מבסוטית, צחקה..

8. וכשהגעתם הביתה, משהו במחשבות האלו שינה צורה?

זה לקח זמן. מצד אחד הרגשתי משהו מאד שלם,  אבל לא ידעתי מה זה האמהות הזאת, שגם צריך לחנך, גם לגדל. לא הבנתי מה לי ולילדה שבאה אליי עם טיטול.. פתאום את מתמודדת עם הדברים הכי בסיסיים בגידול שלה ויחד עם זה יש את הבית, הזוגיות, המשפחה.

הרגשתי שאני עייפה נפשית. שכל הדרך הארוכה שעברנו להביא ילד נגמרה, אבל דרך חדשה, לא פחות קשה, מתחילה. פתאום זה לא נראה אושר, יש יותר תחושה של עבדות, משהו שאת צריכה למלא משימות.

9. היום שנה וקצת אחרי, איך את מרגישה עם זה?

היום ברור לי שעם כל הדרך הקשה שעברנו במשך 13 שנה, לא הייתה סתם. כל האבדנים והטיפולים, הניסיונות, הכל הגיע כדי שאנחנו נקבל את מיקה, שהגיעה אלינו והיא הילדה הכי מדהימה בעולם.

ברור לי שזה הגורל שהיא ‘נולדה’ לנו. אני מספרת לה שאישה אחרת ילדה אותה ואני לא מכירה אותה. כשתגדל אספר לה שאני אומרת תודה רבה לאישה הזאת, שיש לי את הילדה הכי מקסימה בעולם. אני תמיד אומרת תודה גם בלב.

10. את מאושרת היום? 

לפני שמיקה הגיעה, עשיתי פעם חקירה עם עצמי – האם אהיה מאושרת גם אם לא יהיה לי תינוק. הבנתי שאני לא יכולה לשים את כל האושר שלי על כתפיים של תינוק שעוד לא נולד. זה לא יכול להיות תלוי בזה. היום ששואלים אם אני מאושרת, אני עונה שלפעמים כן, אבל אני בעיקר יותר שלמה מאשר מאושרת.

רינה רונן, לפייסבוק > לבלוג >

 ———-

 רוצים-רוצות להגיב    ? היכנסו כאן לפייסבוק  

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים