שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 74, שקד. ילדות נשכחת

כך נפגשנו: נתקלתי בעבודה של שקד בפייסבוק, ומייד חיפשתי עוד, למרות, או בגלל, שזו הייתה עבודה שגרמה לי להתכווצות מסוימת. לפעמים יותר קל להתמודד עם ציורים של ילדים שמחים ופרחים באגרטל.

בעבודות של שקד, הנאיביות של הילדות טבולה ברגש, מלא בסימני שאלה. כמובן שזה מה שעורר והפעיל אותי, אפילו שהמפגש הראשוני עם העבודות הוא רק דרך מסך הלפ-טופ.. אגב, אחר כך התברר ששקד בכלל חברה של לי, שראיינתי ברכבת

1. מה גורם לך לצייר?

היום הרבה דברים, אבל כשהתחלתי לצייר לא ידעתי מה. חיפשתי טריגר , משהו שישמש לי מקור השראה והגעתי לצילומים שאבי השאיר אחריו, הוא היה צלם חובב.

אבי נפטר כשהייתי בת 13, והיום אני עובדת עם הצילומים שלו, עושה להם סוג של עיבוד. סוג של בניה ועריכה, אני מציירת את הדימוי, מעניקה לו פרשנות אחרת. יש פה פירוק של הילדות ויצירת חוויות אחרות.

2. מה העסיק אותו?

בעיקר צילומי המשפחה. יש לנו אלבומים משפחתיים עם תיעוד של ילדות בקיבוץ המשותף של פעם.

3. מה עולה בך כשאת עובדת עם הצילומים שלו?

זה פרויקט של כמה שנים, אז ככה שהרגשות מאד מעורבים. לפעמים עולה סוג של פחד לגעת בצילום שיש בו זיכרון ורגש או של שמחה.

בעצם כל התהליך לקחת תמונה שהיא סוג של אנדרטה, ולהרוס ולפעמים לזרוק, כי לא תמיד זה מצליח, זה מקום קשה. מביא הרבה המתמודדות. לקח לי המון זמן לצייר את אבא שלי כי זה לצייר אדם שזה לא אחד לאחד איך הוא נראה בתמונה. זה סוג של פרה קדושה.

דווקא בגלל זה, אני עושה את זה. סוג של התמודדות עם האבדן,, מין משהו טיפולי.

4. את מחפשת ליצור מציאות טובה יותר בעבודות שלך?

רוב הפעמים אני עושה משהו הפוך. הצילומים מאד יפים, הילדות מאושרת ומה שאני עושה זה לוקחת את זה למקום  הרבה יותר בוטה וכואב ולא פשוט, מאשר אותו צילום פסטורלי נשגב.

נוצר משהו חדש. סוג של חיים שמעוררים הרבה תגובות אישיות. העבודות  הן כמו זיכרון קולקטיבי של הילדות שהייתה והפרשנות שלה.

5. איך אימא שלך הגיבה לזה?

לאימא שלי קשה עם זה. אני הורסת פנטזיה. ברגע שלקחתי צילום ומחקתי וטשטשתי, היא לא מבינה למה אני הורסת. היא לא מבינה את התהליך. היא מאד אוהבת את העבודות. מאד מפרגנת, אבל היה לה מאד קשה. מה גם העבודות מעלות הרבה מקום לפרשנות, שלא תמיד היא קלה.

6. למשל?

לקתי צילום שלי בכיתה ד’ שאני יושבת בסוג של ישיבה, שאני לקחתי אותה למקום המפתה, ללוליטה, למקום של הסימני שאלה. בעבודה אחרת על צילום שלי ושל האחים שלי משחקים בדשא, אני נמצאת במרכז ויש סוג של סימן שאלה  – מה אנחנו עושים יחד? אנחנו ילדים או מבוגרים? הם מטרידים אותי? אני נהנית?

 7. שזה לשים את המשמעות בערפל..

במקום שאין את הסימן שאלה זה לא מעניין. אני משתדלת לעניין את עצמי ולעשות סוג של חיפוש כל הזמן. לפעמים אני יוצרת משהו מושלם  ואז מתחילה למחוק, לשפשף. אין לי בעיה לצייר משהו מושלם, אני יכולה ברגע לעשות משהו אחד על אחד, אבל המושלם לא אמיתי, וכן לא מעניין.

שקד שרויט >

———-

רוצים-רוצות להגיב     ? היכנסו כאן לפייסבוק

כל הנשים של מאי >

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים