כך נפגשנו: החוויה של השיחה עם שירה הייתה לא פשוטה. היינו צריכות איזו מחנכת שתזכיר לנו כל הזמן, על מה דברנו רגע לפני. קפצנו בלי סוף מנושא לנושא, מאסוציאציה לאסוציאציה, כשכל אחת מעודדת את השנייה להמשיך. אתם מבינים שהיה לנו מאד מעניין.. באורח נס הצלחתי לערוך כאן חלק מהשיחה, אבל ניסים זה לגמרי הקטע שלי השבוע.
1. מה גורם לך ליצור?
התשוקה להגיד משהו, להראות משהו, להעלות מודעות לנושא, גורמת לי לבעור ועם האש הזאת אני יוצאת לדרך. אם אני יכולה אני עושה סרט, כי אני במאית קולנוע, אבל אם לא אז משהו אחר שעוזר לי להוציא החוצה.
2. מאיפה נולדת התשוקה הזאת?
להביע זהות, להיות אישה בעולם הזה, במדינה הזאת, בגוף הזה.
אני עוסקת בעיקר בפמיניזם ואקטיביזם דרך העבודה שלי. למשל עשיתי סרט על 2 נשים, ישראלית ופלסטינאית בתחרות ג'יפים בינלאומית בסהרה. הזמינו אותן לשם כי יש להן אמירה, רצו להראות שדו-קיום אפשרי.
זה בדיוק מה שרציתי לתת לו אקו מבחינת הסרט, לדו-קיום האפשרי הזה. משהו שמנסים בכל דרך להצניע. תוך כדי העשייה עם הסרט, ומפגש עם גופים שונים, גיליתי שלאף אחד אין אינטרס להראות דו-קיום, אף אחד לא רוצה לתת לזה במה, חשיפה. טוענים שזה לא מה ש'הקהל רוצה לראות’ וכך יוצרים אצלנו תחושה שאין פרטנר. לא באמת מתווכים לנו מציאות, אלא מציירים קונפליקטים גם כשאין, או מלבים כדי להעצים. המדיה אחראית לתמונת עולם שלנו.
3. אם כך איפה הייתה השפעה לסרט?
הסרט יצא בדיוק באותו זמן שחוקקו באו"ם את החלטה 1325 והיה חלק מהשיח בנושא. ההחלטה אומרת בגדול שנשים חייבות להיות נוכחות בכל מו"מ באזורי קונפליקט. בשנים האחרונות אין ‘עורף’ במלחמה, יש חזית, ומי שבעיקר נמצא בה אלו נשים וילדים. נשים מושפעות אחרת מגברים במלחמה, יש להם דעות אחרות וצריך לתת להן מקום.
דרך הסרט אני מאפשרת ייצוג לקול של הנשים, אני מעבירה להם כח באמצעות המצלמה, להביע, כך שהסרט יותר נקודת התייחסות בתוך השיח. מה גם שאני ממשיכה אותו בהרצאות שאני מעבירה, ומרחיבה לקהל את הידע בנושא.
4. אילו עוד פערים מניעים אותך?
אחרי הסרט, נכנסתי להריון עם תאומים..אז פגשתי פער נוסף. הרגשתי איך אני נופלת לבור, שכולם נופלים בו, אבל אף אחד לא מסדר אותו..מפה התחלתי ליצור.
5. מה זה הבור הזה?
הפער העצום בין מה שהמציאות אומרת לי להרגיש, לבין מה שאני הרגשתי בפועל “הסובייקט האמהי”. דרך היצירה התמודדתי עם כאב, עם רגשות חזקים, עם שמחה ויופי, עם עוצמות מכל הכיוונים.
יצא מזה פרויקט שנקרא “האם, הבת ורוח הקודש” – צילומים מאד גדולים שאת רואה אותם את לא בדיוק יודעת מה את רואה. לוקח זמן לגלות מה זה באמת, להבין את הסיפור באופן הדרגתי.
השתמשתי במה שנוצר לי על הגוף מהלידה, עודפי עור קמוטים שלא חוזרים לעצמם. אני אמנם רזה, אבל זו תופעה פיזיולוגית שהיא סוד.. הרבה אנשים שגילו שזה מה שקורה לגוף של אישה, ישר נסערים, לוקחים את זה קשה ומסתכלים לי על הבטן..
6. נשים יעשו הכל כדי להסתיר את זה, ואת עשית מזה תערוכה
אני אומרת שהמקומות האלה צריכים להיות הגאווה שלנו. אנחנו מביאות חיים! זה דבר הכי מופלא, ומה קורה? מתייחסים לזה כקללה 'בעצב תלדי בנים’.. אף אחד לא יודע מה זה ליצור אדם, זה להיות נפעמת מול משהו שאת לא יכולה להסביר. בניגוד לברית, בר מצווה, חתונה, כאן אין שום טקס מעבר מכבד למקום המשמעותי הזה..
הצילומים הם סוג של תוואי נוף, ארץ חדשה, שלא היית שם קודם. ארץ חדשה עם חוקיות חדשה לגמרי. הכל משתנה. זה מהלך דרמטי של זוג ועוד יותר של אישה, כן, הגוף אף לא חוזר לעצמו.
7. תהליך הקבלה שלך של הגוף והקימוטים, היה מהתחלה?
אני לא מתחילה לעבוד מחשבה של “איזה מכוער זה”, מסבל או קורבנות, אחרת אשקע. התחלתי לעבוד מהנקודה שבאמת העזתי להישיר מבט ולראות את ההרס בגוף, שחשבתי שהוא זמני. התחלתי לשחק עם העור המשוחרר ונהיה לי משעשע, ראיתי את זה כמו תמונה שרואים ממטוס, של טופוגרפיה. ואמרתי לעצמי אלו הנושאים שאני הכי אוהבת בטבע, אז למה מה שאנחנו כל כך אוהבים בטבע, אנחנו שונאים בגוף שלנו? זה התחיל מאהבה.
8. ומה עכשיו?
התערוכה האחרונה שלי בנושא "כלכלת האהבה" כלומר- הכלכלה הלא נספרת של האהבה. הצגתי צילומים מוארים של חפצי יוקרה, שמזכירים זהב, כסף, ברונזה, מתכת ויהלומים- כאשר בעצם כל הדימויים נלקחו תוך עבודה סיזיפית של גידול ילדים, בו רגע אחד השמש פגשה את החפץ והפך אותו -בקבוק של תינוק, פטמה, מוצץ- לחפץ יוקרה.
אני מדברת על ה"לא עובדת" של ביטוח לאומי ומחברת את זה לדברי כלכלנית בינלאומית מסבירה כיצד העבודה הכי חשובה בעולם- לגדל יצור אנוש- לא נספרת בכלכלה הבינלאומית.