יום 84, יהודית. לתת

כך נפגשנו: את יהודית פגשתי בשיעורי ציור אצל כלנית, לפני כמה שנים. רציתי לדבר איתה על משפט שאמרה על איך שהיא אוספת אנשים יקרים לליבה כמו במחרוזת פנינים. כל אחד יקר, נכנס לשרשרת וזה לכל החיים. בסוף, כמו תמיד, השיחה זרמה למקום אחר, ועכשיו שאני כותבת את המילים, אני רואה שבעצם נשארנו בדיוק באותה אמירה.

1. כשאת אומרת לתת, למה את מתכוונת?

מדברים הרבה על לתת, עושים מזה פרסומת, כותבים, אני לא מזלזלת בזה אבל אני יותר מאמינה במעגל של יחסי גומלין. כשאת נותנת את מקבלת. זה עניין לא עניין שמישהו מקריב את עצמו. זו נתינה עם רצון גם לקבל

2. איפה את רואה את הנתינה שלך?

המקצוע שלי זו עבודה בתרפיה באומנות. עבדתי יותר מ – 30 שנה עם ילדים אוטיסטים. הייתי בין המקימים של בית הספר הראשון לילדים אוטיסטים בשנת 1977. אז לאה רבין מאד תמכה בהקמת בית ספר שכזה, לא היה להם כלום, שלחו את הילדים לבתי חולים לחולי נפש..

3. זה מסוג העבודות שמעניקות סיפוק גדול

מאד, מאד. בעבודה באומנות עם ילדים מסוג זה, אפשר לראות את התוצאות של מה שזורעים, יש תוצאות.

4. יותר מבחינוך רגיל?

כן כי בחינוך רגיל יש כל כך הרבה אלמנטים וגירויים, שאומנות זה עוד משהו. עם הילדים שעבדתי איתם רואים עד כמה האומנות מחזקת אותם, נותנת להם בטחון, תאווה ליצירתיות, מחזקת  מאד את האישיות של הילדים, שיש להם בעיות והם בחינוך המיוחד

כשאת רואה ילד שמתחיל לצייר ולהביע בצורה לא מילולית מהעולם הפנימי שלו, ההורים שלו רואים את זה ומתחילים להיות גאים. ההורים מתחילים להשתקם. מתחילים יחסי גומלין של בריאות, ולא של חולי. זה כמו צמח שמתחיל לקבל צבע, צבע ירוק בריא וחזק

5. מה את קיבלת מהם?

הם נתנו לי הרבה לחיים שלי, והוסיפו לי המון. נתנו לי פן אחר בחיים,  להבדיל בין התפל לעיקר. יש דברים בעולם הרבה יותר רציניים בחיים, לעומת היום יום שלנו. למשל אז הילדים שלי היו מאד קטנים, ומלהתעסק אם הם עשו שיעורים או ניקו את החדר, התחלתי להגיד לעצמי לא חשוב. הם בריאים? הם קמים בבוקר? השמש יוצאת? זה מה שחשוב! זה נותן פרופורציות לחיים.

אבל כל המסגרת, והעבודה עם הצוות המצוין, שאני עדין בקשר איתו, הזאת נתנה לי המון

6. מה עוד?

שייכות. התחלנו עם הבית ספר כשהייתי במקום שהייתי זקוקה להשתייך למשהו.

עליתי לארץ מארגנטינה, אחרי ששם גדלתי בתנועות נוער, וכאן הגענו לקיבוץ וכשעזבנו אותו והגענו לתל אביב, הייתי כמו עלה נידף ברוח..

חיפשתי עבודה וכשהתחלנו עם הבית ספר, הרגשתי את השייכות. תחושה שסוף סוף אני כבר עם איזו קבוצה יצירתית, חינוכית, שיקומית.. לא עזבתי עד שיצאתי לפנסיה.

 7. ומה עם ארגנטינה, את מרגישה עוד שייכת לשם?

אני נוסעת לשם המון. יש לי משפחה שם וגם שם הקמתי, אחרי המון שנים של מאמצים, בית ספר לילדים אוטיסטיים, הראשון מסוגו

8. ברצינות? איך זה קרה?

שלחו אותי מהארץ לייצג את המדינה בכנס, וסיפרתי על מה שעשינו פה. על השיטה שלנו. התברר שאנחנו בין היחידים שיש לנו דרכים לטפל דרך האומנות. גם באתי עם הגישה ההוליסטית שאנחנו מאמינים בה, לתת לילד את מקסימום האפשרויות שיש לו לפי היכולת שלו.

לקח הרבה זמן עד שהוקם שם הבית ספר. הדרכתי ושכנעתי להקים דבר כזה. התחלתי לפני 15 שנה לעבוד על זה, ועכשיו בית הספר קיים כבר 4 שנים. תחושת הסיפוק מאד גדולה..

9. זה נשמע כמו שיא

זה נכון אבל יש עוד, הילדים שלי. יש לי 3 ילדים שאני ממש מאוהבת בהם. הם אנשים רציניים וחשובים לי מאד, גם בגלל העבודה שהם עושים – גם הם עוסקים במקצועות של  לתת ולתמוך ולעזור – וגם בגלל האנושיות והיושר שיש להם.

(–ואני חושבת איזה ברי מזל הילדים האלה, שזוכים לשמוע את אמא שלהם מדברת עליהם ככה–)

10. איזה רגע הולך איתך מכל השנים האלה של העבודה?

בתערוכה הראשונה שעשינו לציורים של הילדים מבית הספר, אמרתי להורים שיכול להיות שיקנו את הציורים. כולם צחקו, אמרו ‘מי יקנה’, למרות שהיו דברים יפים.. (אני בכלל לא רציתי תערוכה, שישימו על הילד תווית של צייר ויהיו ציפיות, אבל בסוף שכנעו אותי..)

בערב הפתיחה, מתוך 46 ציורים נמכרו 42.. הייתה שמחה כזו אצל ההורים, שהם ראו את הילדים שלהם ככה. למחרת אחת האמהות, התקשרה אליי ואמרה 'יהודית גם הלילה לא ישנו, היה להם ילד שלא ישן בלילות, היה צורח, אבל הפעם זה היה מאושר..

(– יהודית עם דמעות בעיניים מהתרגשות–)

אמרתי לעצמי, אם ההורים האלה מקבלים מזה אושר, אושר קטן ויחיד.. לי זה עשה את זה!

——–

רוצים-רוצות להגיב? היכנסו כאן לפייסבוק

   הכירו את הנשים של מאי >   חזרה לדף הבית <

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים