יום 25 – יפעת. ביקור אצל הקוסמת, במערה של אלאדין

כך נפגשנו: באמצע סופת ברקים ורעמים, שהפתיעה שבוע שעבר, נכנסתי למצוא מחסה בסטודיו של יפעת שהיה ממש בדרך. זה המקום הכי חם בסביבה, וישבנו בחוץ.

1. למה תכשיטים ?

כל השנים שאלתי למה דווקא זה. בגיל 16 כבר התחלתי לעבוד עם צורף תימני. פשוט נמשכתי ליצור תכשיטים, וזה לא שהייתי מתקשטת בהם.. זה לא ממני, זה משהו גדול יותר שהביא אותי לזה. גם בבצלאל כשניסתי לעשות דברים אחרים, איכשהו הכל הפך להיות משהו שמתלבש על הגוף, גם כשעיצבתי כסאות..

2. כסאות??

כן הייתה תקופה כזאת שעיצבתי כסאות, והם היו תכשיט גדול שלובשים על הגוף..

3. מה זה עושה לך, כל היצירה הזאת?

זה נותן לי היי מטורף. חדוות היצירה במלוא מובן המילה. כשאני יוצרת אני ממש קופצת וצוהלת, פיזית.. מוחאת כפיים בשמחה. זו באמת שמחה שלא תתואר, אני לא פוגשת אותה בעוד הרבה מקומות.

4. באיזה רגע השמחה הזאת פורצת החוצה?

כשפתאום מתגלה לי היצירה. אני מפתיעה את עצמי. אני לא יודעת מה אני הולכת לעשות, התכשיט מתגלה מתוך החומר. כמו שמחפשים אוצר בחול, ופתאום הוא מופיע.

אני מאתגרת את עצמי כל פעם. מתחילה מהצמצום. הדברים הכי מדהימים יצאו מהצמצום, מזה שיש לי את החומר ואז אני בודקת מה יש בו, אז זה מגלה. מחוטים, מפחים, מתגלים הדברים הכי מדהימים. דווקא מהמקום הלכאורה צר. זה כמו שיגידו שיש לך 3 צבעים לעבוד איתם. דברים נפלאים יכולים לצאת מפחות, ואז זו שמחה, זה הפוך על הפוך..

5. מאיפה מגיע החיבור לסגנון האתני שלך?

כשסבתא שלי נפטרה גיליתי את הקשר, גילינו את המקורות הצ'ארקסים שלה. אני מאמינה שמשם נוצר החיבור שלי לסגנון הצועני, האתני, משם הגיעה המשיכה לעבוד דווקא עם אותו צורף תימני. יכול להיות שזה סתם חיבור שלי, משהו שאני מלבישה על זה, אבל מבפנים אני מרגישה את העומק של הדברים

6. את יושבת פה כשסביבך המוני אבנים מנצנצות, איך את בוחרת מכל השפע הזה עם מה לעבוד?

אני מתחילה עם הצבע של האבן. לא אכפת לי אם זה יהלום או אבן פשוטה יותר, הצבע הוא זה שקובע. אח"כ אני מגלה את החיבורים של האנרגיה שלו.

משם אני ממשיכה עם החיבורים. אמא שלי וסבתא שלי ז"ל, לימדו אותי שהכל הולך עם הכל. דרך היצירה שלהן ראיתי איך הן מערבבות צבעים חומרים סגנונות ומשם קיבלתי את ההשראה לצירופים שאני יוצרת.

7. נשמע שאת יודעת איך לבחור, אבל מה עושות הנשים שבאות לכאן? זה בטח מעלה הרבה התלבטויות

מהמקום של ההתלבטות נפתחת שיחה, שלפעמים מובילה למקומות מאד עמוקים, שבכלל הרבה מעבר לתכשיט, עניינים כמו קבלה עצמית, הנתינה לעצמי. יש רגע מאד אינטימי כשהאישה עומדת פה מול המראה, עונדת את התכשיט ומסתכלת על עצמה בעיניים בוחנות, זה מעלה הרבה דברים, ובשבילי זה מאפשר נתינה גדולה.

8. עד כמה את יכולה להכיל את זה?

פעם לא הייתי במקום שמאפשר את הערבוב. מכרתי רק לחו"ל ולא אפשרתי להגיע לסטודיו. היום, דרך הלימוד של ימימה, הצלחתי ליצור את ההפרדה, ואני מאד שמחה על המקום הזה.

9. שאיפות?

אני רוצה להיות איפה שאני.

 —

לאתר > יפעת משתתפת בסופ"ש הבא ב'אמנים במושבה’ בפרדס חנה

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים