יום 32 – צביה. ערבוב פנימי עם הצבע

כך נפגשנו: אנחנו יושבות בבית של צביה, הכל מואר. האמנות מדברת מתוך הקירות, מתוך החפצים הקטנים המפוזרים במלאכת מחשבת בכל פינה. הצבעוניות שלהם מדברת ויוצרת שפה. המוסיקה ברקע מסתלסלת. יש תחושה שהגעתי למדינה אחרת.

1. גדלת בבית של אמנות. אבא שלך משה פרופס, היה אחד מהאמנים הידועים בארץ, זה היה טבעי עבורך לעסוק גם באמנות?

כל חיי נמשכתי לשם, אבל לא באמת הרשתי לעצמי להתעסק עם האמנות עד הסוף. תמיד עשיתי דברים על יד, מלמדת אומנות, ומטפלת באומנות. רק בשנתיים האחרונות, אני מעיזה ומרשה לעצמי ליצור ולחפש.

2. מה את מחפשת שם?

דרך היצירה בצבע אני חוקרת ומדברת עם עצמי. אני ממש מרגישה שאני חווה את עצמי ואת ההווייה שלי, בנוכחות מלאה בכאן ועכשיו. זה מאפשר לי לחפש מה זה הדבר המאד שלי. בלי ההשפעות של מה שאני מכירה. בלי הידע שלי מקודם, בלי האבא שלי שגדלתי על האמנות שלו.

3. את באמת חושבת שאפשר לנתק את ההשפעות האלה? לגלות מבראשית?

אני חוקרת, קשה לשים את הכל בצד, אני מניחה שגם הידע ספגתי מתחבר לעבודה, אבל הדרך בה אני עובדת, עוזרת לי לחפש. אני עובדת צבעים מיוחדים, שבמפגש שלהם עם מים, אני פוגשת חופש, סוג חופש שלא הכרתי. אני עובדת בחוץ, בטבע,  טובלת מקל בצנצנת צבע ועובדת בתנועות חופשיות על הקנבס. קווי הצבע, רצים על קנבס בהתאם לתנועה שנוצרת בתוכי, אני ממש מתמסרת לתנועה הזאת. זה כמו מדיטציה, שאני כולי שם.

4. איזה מחשבות יש לך ברגע הזה?

לא מעניין אותי באותו רגע שום דבר שום דבר. לא מה שאני יודעת על צבעים, לא מה נכון מבחינת הידע של תולדות האמנות, או מחשבות על משהו שמישהו עשה או יצר ואני נורא רוצה להיות כמוהו. אני מאד משוחררת מכל מסגרת שהיא.

5. זה נשמע כמו מרד שמגיע דרך ציור

אני מרדנית, שלא תמיד העיזה למרוד את המרד שהיא הרגישה. אני כרגע בעיקר מחפשת את הזהות הפנימית שלי באמת, מבלי להיות כבולה, בצורה הכי אותנטית.

את מרבית חיי אני מבלה ב'להיות בשביל’.  גדלתי בקיבוץ והזהות שלי נבנתה בלהיות נורא מותאמת לקבוצה, לצרכים של הכלל, אח"כ זה להיות אמא בשביל הילדים, אני מאד רציתי להיות בשבילם. ומבחינת היצירה, גדלתי בצל של אבא מאד מפורסם, שאהבו את היצירות שלו מאד, ואני רוצה להיות כמוהו, אבל  הרגשתי בתוכי שהיצירה שלו והדיוק שהוא היה שבוי בתוכו ביצירה, לא מספיק מדבר אליי.

אני הרבה יותר פרועה ואינטואיטיבית מהמהות הפנימית שבי. אני מחפשת את הדרך. מה שנוסך בי את הביטחון לחפש, גם מגיע מאבא שלי, שלימד אותי במקביל, להיות כמו שאני.  

6. זה משהו שוודאי קשה להשתחרר ממנו, כשהזהות מתעצבת בגיל צעיר

זה מאד קשה וכל פעם מגיע בצורה של שיעורים. הבחירה שלי בציור ובצבע, עוזרת לי, ולכן אני אומרת שאני מרשה לעצמי לקחת את הזמן, ולהיות עם הצבעים, התנועה והחופש. זה לא דבר שקל לי להרשות לעצמי.

7. ורק עכשיו העזת. בשנתיים האלה?

כי הייתי כל כולי אימא לילדים שלי. את הדבר הזה ששמו אומנות לציור לא הרשתי לעצמי לקחת כי פחדתי. פחדתי שזה יהיה על חשבונם. והדבר האחרון שרציתי ששלושת היצירות האלה שלי יינזקו בגלל איזה אימא שרוצה לצייר. לקחת בשבילי משהו, זה היה נראה לי פשוט אסור. לא הרשתי לעצמי.

8. חיכית עם היצירה שלך שנים, האם כשזה הגיע, זה היה כמו שחלמת או  שזה קיבל צורה אחרת ממה שדמיינת?

בפנטזיה שלי דמיינתי שקופצים ממצב למצב. שאם הייתי עד עכשיו עסוקה בענייני הבית, הילדים ומשפחה אז עכשיו אני יכולה להיות בעולם של פנטזיה, יהיה לי את הזמן להיות בעולם שכולו טוב. מהר מאד גיליתי שהמציאות היא מציאות.  בסופו של דבר לא עזבתי את הילדים והבן זוג ונסעתי להתבודד באיזה מנזר, אני כל הזמן מחפשת את האיזון והאפשרות להיות גם פה וגם שם.

9. אז אין בשורות טובות? אני מחכה לפטנטים

גם אני מחכה להם.. שמישהו יגיד ‘ככה זה עובד’. אבל לא. אתה מגלה משהו ואתה מגלה כמה עוד יש לגלות. זה כמו מעיין נובע בלי סוף.  חיפשתי בעצמי את המתכונים דרך המון סדנאות ואנשים שפגשתי וחשבתי שמהם תגיע התשובה, אבל אין. אני מוצאת שרק אני אתן לעצמי את המתכון.

אני מבינה שאני לא דבר אחד. אני מורכבת מחלקים וחומרים שונים אבל גיליתי שהצבע מאפשר לי להיות את ההוויה שלי ושאני קשת רחבה של כל הצבעים. מה שמפעיל אותי זה הצבעים, המוסיקה, הריקודים שאני רוקדת, היוגה, וממשיכה בעזרתם לחפש.

אני מבינה שזה החיים, שאתה חושב שהגעת למנוחה ולנחלה, ואתה רק מגלה שבסך הכל הגעת לצומת חדשה. אני באמת רוצה להמשיך לרקוד את זה, לחיות את זה ולהמשיך לחפש איך חיים את זה.

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים