תפריט
שמעון בן־שבת, הבעלים של גלריה RawArt, נתקל במקרה באמנות של אביב אצילי – שנהרג כשהגן על קיבוצו ניר עוז וגופתו נחטפה לעזה. העבודות, שהציג השנה בשתי תערוכות, נוצרו על חלקי מחרשות או בוכנות של טרקטורים והעידו על החיבור העמוק לאדמה
באופן טראגי, זו כנראה הייתה השנה הטובה ביותר בחייו של אביב אצילי, בכל מה שקשור לאמנות שלו. אצילי, ששימש כמנהל המוסך בקיבוץ ניר עוז, הצליח לפנות מעט זמן לעיסוק שהלהיב אותו – הציור – רק בשנים האחרונות, ובשנה האחרונה זכה לחשיפה מפתיעה, ואיתה להכרה ולהצלחה מהירה. כל זה נעצר בשבעה באוקטובר. אשתו, ליאת, שנחטפה לעזה חזרה מהשבי ויממה לאחר מכן, בסמיכות זמנים מצמררת, הודיעו לה שאביב נרצח.
״אביב היה איש עבודה. רוב הזמן היה עסוק בתיקון הטרקטורים ועבד מאד קשה שם״, מספרת גליה הלר, חברה קרובה מקיבוץ נירים ומורה לשעבר של אביב. ״במשך שנים הוא פרזל ועשה יצירות בברזל. את הציור הכניס לחריצי הזמן שהיו לו, אפשר לומר על הדרך. זה עבד כי הייתה לו את החדווה שבאמנות. הוא לא לקח את עצמו ברצינות מידיי במקום הזה, הוא פשוט יצר מתוך אמת ומרגישים את זה באמנות שלו. אין אגו. אביב היה אמן, גם בלי לקרוא לעצמו אמן. הוא הסתכל על הדברים אחרת, הייתה לו עין טובה וחוש אסתטי נהדר״.
ההכרות והערכה הרבה של הלר לאצילי, יצרה את החיבור בינו לבין שמעון בן־שבת, הבעלים של גלריה RawArt בקריית המלאכה בתל אביב. ״זו הייתה שבת באוקטובר 2022, שבה חיפשנו בג׳אנקיות בקיבוצים באזור חתיכות ברזל לאמן שעובד בגלריה״, מספר בן־שבת.
״הסתובבתי עם גליה, ששלחה אותי למנהלי מוסכים שם, והגענו גם לאביב בניר עוז. קודם כל מצאה חן בעיניי הגישה שלו. תוך כדי המפגש עלו לבטים לגבי דברים מסוימים, והתשובה שלו הייתה – מה הבעיה. מבחינתו כל בעיה נוצרה כדי שיפתרו אותה.
״ברוח הקלילה הזו הוא עשה לנו סיבוב בקיבוץ ובעיקר במוסך, אספנו חפצים. תוך כדי ראיתי פסלים תלויים מברזל והוא אמר שאלו עבודות שלו. גליה הציעה לי, די בנחישות, ללכת אליו הביתה ולראות מה הוא עוד יוצר.
״הייתי בראש אחר באותו יום, ופחות עניין אותי לראות עוד ציורים, אבל הלכנו. גליה צדקה: יצאנו עם כמה עבודות שלו, אני זוכר שאמרתי לה – ׳הבן אדם מוכשר בטירוף׳. עד שהגענו לתל אביב, מכרתי את כל העבודות לאספנים שמייד התלהבו״.
העבודות של אצילי לא נוצרו על בדי קנבס אלא על חלקי מחרשות, בוכנות של טרקטורים שחתך, ועוד חלקי מתכת של כלי עבודה שונים. לרוב אלו מצעים קטנים, בערך בגודל של כעשרה ס״מ, שאותם שייף, מרח בג׳סו וצייר עליהם במכחול שערה בצבעי שמן. התוצאה, ציורים מיניאטוריים מהירים מהתבוננות, שהעידו על החיבור העמוק לאדמה.
בגודל של כמה סנטימטרים נפרס עולם של שדות חרושים, טרקטורים זורעים, משאיות שעובדות בשטח – וגם, ג׳יפ צבאי עם חיילים; גם זה חלק מהנוף של קיבוץ הסמוך לגדר הגבול. מאחורי העבודות רשם תיאור קצר – ״איסוף חיטה לתחמיץ ניר עוז״, ״חורש ניר עוז 2023״, את מספר הג׳ון דיר שממנו נלקחה הבוכנה ועוד, והחתימה מקדימה – ״אצילי״.
העבודות הוצגו השנה בשתי תערוכות. את התערוכה הראשונה יזמו בני משפחתו של דב הלר ז״ל, לקראת האחד במאי. הלר נהג להקפיד על החגיגות ביום הפועלים ובני משפחתו ארגנו תערוכת־חגיגה ליום הזה במכון החליבה הישן בנירים. לצד העבודות של האב, ארוחת הפועלים של מרק הבורשט והדגים המלוחים, הוצגו לראשונה גם העבודות של אצילי.
גליה הלר מספרת שכל הקיבוץ הגיע לפתיחה לראות את העבודות, להתרגש ולשמוח איתו. נתי משיח, אחת המבקרות בתערוכה, מספרת שזה היה מאוד מרשים לראות איך תבונת הכפיים של אביב, הפכה לאמנות.
הלר מוסיפה: ״הייתה לו ולאבא שלי אהבה משותפת לכלי עבודה. אבא שלי אהב פטיש יותר מציור. גם אביב אהב כלי עבודה והתלהב מהם. נתתי לו את אלו שהיו שייכים לאבא שלי. הוא כל כך שמח״.
התערוכה השנייה התקיימה בספטמבר 2023, בגלריה RawArt. ״זו הייתה תערוכה קבוצתית שנוצרה סביב המחאה, ׳תערוכת האוסף׳, והזמנו את אביב להשתתף בה״, אומר בן שבת.
״שלוש העבודות הראשונות שנמכרו בתערוכה היו שלו. ישר אמרתי לו שיביא עוד עבודות. נזכרתי כשהייתי אצלו בשבת, הייתה שן של מחרשה שמצאה חן בעיניי. הוא צייר על חלק ממנה, והצעתי לו להמשיך אותה.
״הוא אמר שימצא זמן ויעשה את זה ויביא לי לתערוכה. בינתיים הוא שלח עבודות נוספות שגם הן נמכרו. הוא לא האמין שכל זה קורה. הוא אמר לי כמה פעמים שהוא בעננים, מאושר.
״החשיפה וההכרה בערך הציור שלו, הגיעה ברגע שהוא נאלץ ממילא להפחית בעבודה הפיזית, ובהקשר הזה הוא אמר לי משפט שלא אשכח – ׳אני בר מזל שעד עכשיו עבדתי עם הידיים בחקלאות, ועכשיו אשב על כיסא ואצייר עם הידיים׳.
״היו לו תוכניות לעבודות שונות, הוא יצר עד הרגע האחרון. כשהגעתי לבית השרוף שלו, ראיתי על שולחן העבודה את שן המחרשה שבצד אחד שלה מצויר צבי, ולצד השני הייתה סקיצה מוכנה של גמל שתיכנן להוסיף שם״. שולחן העבודה שנותר בחדר, עם הצבעים והמכחולים שעוד מונחים שם באי סדר, הוא עד לחיים שנעצרו באמצע התנופה.
אביב אצילי, בן 49 במותו, הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים.
