הגות ומתמטיקה, יהדות ואמנות, מלחמה ואמונה: הסקרנות והכישרון של איתן רוזנצוויג שנהרג בעזה הגיעו עד קצה העולם
לפני כשלוש שנים שלח איתן רוזנצוויג לכתב העת ״בר״, לאמנות ושירה לבני ישיבות, עבודה שצייר בעקבות ״למען איתן״, אחד הפיוטים המוכרים של הושענא רבה, ערב שמחת תורה. הוא אייר את החלק הראשון של הפיוט:
לְמַֽעַן אֵיתָֽן ﬣַנִּזְרָֽק בְּלַֽהַב אֵֽשׁ׃
לְמַֽעַן בֵּֽן ﬣַנֶּֽעֱקַֽד עַל־עֵצִֽים וָאֵֽשׁ׃
לְמַֽעַן גִּבּֽוֹר ﬣַנֶּֽאֱבַֽק עִם־שַׂר־אֵֽשׁ:
לְמַֽעַן דְּגָלִֽיﬦ נָחִֽיתָ בְאֽוֹר וַֽעֲנַן־אֵֽשׁ׃
לְמַֽעַן הֹֽעֲלָֽה לַמָּרֽוֹﬦ וְנִתְעַלָּֽﬣ כְּמַלְאֲכֵי־אֵֽשׁ
שלוש שנים לאחר מכן, נהרג במלחמה שפרצה בשמחת תורה, והיצירה קיבלה רובד נוסף של משמעות וכאב. בעבודה נראה יהודי עוטה טלית ואוחז בכוח בארבעת המינים המסתירים את פניו. מאחוריו יצורים ומפלצות בתוך החושך, ובצד מופיע השעיר לעזאזל עם החוט האדום, שעומד לצאת מהתמונה.
האמן פורת סלומון, מורהו של איתן במגמת אמנות אזורית בגוש עציון, מספר שמאחורי היצירה יש חיבור בין עבודה של פרנסיסקו גויה, ״תרדמת התבונה מולידה מפלצות״, לבין עולמות האמונה והיהדות; רובד נוסף הוא שאלת הבחירה ושאלת החיים והמוות, שהעסיקו את איתן, ודיאלוג בין אמנות לאמונה.
״איתן נפל בפרדס״ אומרת אמו, חגית רוזנצוויג. ״הוא היה חלק מכוח גבעתי שנכנס לפעילות באזור סבוך בג׳באלייה, לנטרול מיקומים שזיהו מהם ירי רקטות. הוא נכנס לפרדס שהיה שם, ונהרג. במקרה שלו זה סמלי ומתכתב עם עולמות הרוח שלו, בדיוק כמו שזה נשמע״.
עולמות הרוח של איתן היו מפותחים מאד. ״כילד שלט בתרבות היוונית, הרומית והמצרית, לימד את עצמו כתב חרטומים והירוגליפים״, מספר עוזי רוזנצוויג, אביו. ״הוא היה סקרן בצורה בלתי רגילה, והעמיק בכל מה שגירה את האינטליגנציה שלו. גם כשבגר הוא דקלם את שושלות החסידות מצד אחד, והיה יכול לתקן אותי באיזו אנקדוטה היסטורית על מלחמת העולם הראשונה״.
״הקריאה העשירה את עולמו״ מוסיפה חגית, ״הייתה לו שפה גבוהה, אפילו בוואטסאפים שכתב לנו. אני עומדת עכשיו מול הספריה בחדר שלו וזו לא ספריה רגילה של נער מתבגר. יש פה ספרים מעולמות האמונה, החסידות, הפילוסופיה, והרבה ספרות יפה – טולסטוי, עגנון, ביאליק, שלום עליכם. גם לצבא ביקש שנשלח לו ספרים של אהרון מגד ומאיר שלו, מה שכבר לא יגיע אליו.
״איתן לקח קורסים באוניברסיטה הפתוחה, בסטטיסטיקה, מתמטיקה וכלכלה, בתיכון למד במקצועות ריאליים מוגברים והצטיין בהם, אבל הנפש שלו נמשכה לעולמות הספרות, ההיסטוריה, והאמנות. משרד החינוך הזמין אותו לכנסים שיספר איך הוא משלב למידה ריאלית לצד אמנות.
״הוא כל הזמן הסתובב עם הפנקסים שלו ורשם. הסתובב איתם במוזיאונים, בקונצרטים של הפילהרמונית, בפעילויות בית ספר. וברישומים האלה אפשר להיחשף לעולמות השונים כל כך מהמציאות, שעסק בהם״.
מבט ברישומים של איתן מראה עולם של דימויים בדיו ובעט, בהם מוטיבים מהיהדות, אלמנטים נורדיים, דרקונים ויצורים מעולמות רחוקים, עתיקים ובעיקר לא מוכרים.
איתן דיבר שפה פנימית ייחודית, שנראה שמהדהדת את הציטוט של חוקר המיתולוגיה ג׳וזף קמפבל: ״לדבר את הדברים לפני שהיו המילים, ומעבר להם״. ללא ביטוי מוכר בעולם, הוא המציא את השפה שלו דרך הרישומים, השירים, השימוש בכתבים העתיקים. בבסיס השפה היה ניסיון לחבר את ערכי עולם האמנות לערכי היהדות והתורה.
השיא הגיע לידי ביטוי במה שהפכה להיות יצירת חייו, פרויקט הגמר שלו בתיכון: ״קומא, מי־עפעצים וקנקנתום״ (על שם מרכיבי הדיו של סופר סת״ם). סלומון מספר: ״זה פרויקט שאיתן התחיל בשיא ימי הקורונה, כשעבדנו בזום. סיכמנו שיתחיל עם קנבס באורך עשרה מטרים, ועדיין לא היה ברור מה בדיוק הוא יעשה איתו. בשפה רישומית מיניאטורית וצפופה, הוא תיאר זרם תודעה של דימויים שצפו ועלו אצלו, סביב הניסיון לפצח את מסע הגיבור היהודי.
״אלו ימים שדיברנו על קרל יונג, על התת מודע הקולקטיבי, על הארכיטיפים, על החיבור לעבודה של ג׳וזף קמפבל במחקר שלו את מסע הגיבור, והחיבור לעולם האמונה והחסידות שהיה חלק משמעותי בחייו של איתן. הוא אמר שלכל העמים יש את מיתוס של הגיבור, והוא רוצה ליצור את המסע של הגיבור היהודי. לבחון האם גם הוא חלק מגורל קולקטיבי ותת המודע יסחף גם אותו?״.
סלומון מספר, כי איתן למד כתיבת סת״ם והשתמש בטכניקה של כתיבת סת״ם ברישומיו. לקח ציפורן ודיו והתחיל מהאות ב׳ של ״בראשית״ בקצה הקנבס. מפה החל עם מסע הכולל שטף פסוקים מהתנ״ך, שירה עברית, זוועות המלחמה ברישומים האפיים של גויה, דימויים מהגדת פסח, חד גדיא, אמנות ישראלית. עשרות מקורות הפכו תחת ידו לדימויים ומטאפורות, המספרים על מסע הגיבור. ובמרכז ניצבת המנורה של בית המקדש, המחברת בין גלות לגאולה.
״רק מי שיש לו עולם רחב אופקים, ששולט בכל כך הרבה מקורות, יכול להבין עד הסוף את מה שיצר פה. הוא היה בוגר לגילו, תאב ידע, וזה בא לידי ביטוי ביצירה הזו, שהפכה כעת למפעל חייו היחיד, וזהו, אין עוד״.
״הוא השאיר לנו המון אחרי 21 שנה״, אומרים ההורים. עוזי: ״אני קורא את השירים שלו, ואני לא מבין גדול בשירה, אבל ממש יכול להרגיש את הבן שלי דרך המילים״. חגית: ״יש גם את הפנקסים שצייר בהם, אנחנו מחכים לפנקס האחרון שהצבא הבטיח לחפש לנו, ושם אולי נוכל ללמוד איך הייתה הנפש שלו בזמן הלחימה״.
הרבה תהיות עולות לאן היה האיש ברוך הכישרונות מתפתח. ״אנחנו יודעים ממילואימניק מבוגר ממנו, שהיו להם הרבה שיחות, ואיתן שיתף אותו במחשבה להיות חוקר באקדמיה, בלימודי פילוסופיה״, אומרת חגית.
ועוזי מוסיף: ״למרות כל זה, הוא לא היה ילד חנון ששקוע בספרים שלו, ממש לא. הוא היה זה שהרים את כל הבית בשירים, ריקודים ובהומור הנדיר שהיה לו. היה מוקד של שמחה והשתובבות. הוא התחבר בקלות לאנשים, לא היה ביישן, תמיד שאל, דיבר, הביע את עצמו״.
ואולי בעצם אישיותו איתן מלמד שהאדם יכול להיות בכל העולמות, בלי הגדרות, בלי גבולות. ככה נראים חיים של מי שמרשה לעצמו ללכת אחרי נטיית הלב והסקרנות, אחרי מה שמביא אושר. ואולי יש לזה קשר לעוד ציטוט מפורסם של קמפבל: ״תהיו מאושרים״.
איתן רוזנצוויג היה בן 21 בנופלו, השאיר אחריו הורים וארבעה אחים.