אני ויאיוי

את העבודות של יאיוי קוסמה פגשתי במקרה. הגעתי לטייט בלונדון ב- 2011, ראיתי המון נקודות אדומות על הקירות והלכתי בעקבותיהן. נכנסתי לתערוכה ענקית, ויצאתי ממנה רק אחרי כמה שעות, מוצפת ברעיונות והשראה עד קצות הציפורניים. מוקסמת מאישה יפנית בשם קוסמה

התרשמתי מהאישה שהעזה להיות כל כך אחרת

לבקר ולדבר באופן יצירתי כל כך את החברה שבה היא חיה

לייצר לעצמה עולם משלה, גם מהבי"ח הפסיכיאטרי בו אישפזה את עצמה, כבר די מזמן

מאז המשכתי לפגוש בעבודות שלה במקומות נוספים בעולם, והרגשתי שהבנתי, ואפילו הספיק לי. לא הרגשתי צורך ללכת למוזיאון שלה ביפן, אבל – הסתובבתי בקיוטו, פתאום ראיתי דלעת, ראיתי מוזיאון, הייתה מולי דלת – נכנסתי. וטוב שכך.

כבר בכניסה עבודה גדולה באקריליק, בה קוסמה מביעה בוז נגד השמרנות המינית ביפן, מדיניות צבועה בעינייה

בטייט היו הרבה עבודות דומות של סמלים פאליים בצבע לבן, זה משם

בחזרה למוזיאון forever בקיוטו, בקומה העליונה היתה תערוכה גדולה של פרחים. קוסמה מספרת בראיונות שכילדה נהגה לשבת שעות בחוץ, ולצייר פרחים.

בטקסט המצוטט כאן, אבא שלה אומר שהיא ידעה את כל השמות של הצמחים והיא מתארת את תחושת ההתפעלות העמוקה מהם.

בהמשך תאשפז את עצמה בעקבות הזיות שפרחים מדברים אליה.

אסור היה לצלם בפנים, מזל שגם בחוץ היה יפה.

ישבתי בגן המקסים, מוצפת בהשראה ושירבטתי משהו שקראתי לו

Thanks Kusama for the depression and the inspiration

למרות שהמוזיאון קטן, לקח לי זמן לצאת משם. השומרים לבושים בחליפות הדורות מסתובבים עם גרביים, כולם נינוחים, היה גם מופע קצר של מאיקו (מתלמדות בדרך להיות גיישות) ועוד תערוכות צילום של Hiroshi Mizobuchi שמאד אהבתי, אבל בסוף יצאתי

ואז,

הגעתי לנאושימה ונפגשנו שוב

עוד עבודות שלה היו מפוזרות באי, גם צילום שלה בשחור לבן כיוצרת צעירה (ויפה!) באי.

.רגע לפני שעזבתי, ישבתי ברוח לצייר בזריזות את הדלעת האדומה

כל הציורים שלי מהטיול, יחד עם מילים שכתבתי לפני ואחרי אסופים בספר חדש שקראתי לו 'לבד ליפן, חתירה לתנועת השבירה'

ומפה למעבורת, טשימה