דף הבית » אנסטסיה מלחמה

אנסטסיה מלחמה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

איך הכל התחיל

בסוף פברואר 2022 התחילה מלחמה בין רוסיה לאוקראינה. כמה חודשים קודם לכן, קבלנו הודעה במסנג'ר מבחורה מאוקראינה. זו היתה אנסטסיה. היא סיפרה שהיא קרובת משפחה שלנו, אפילו קרובה מאד, בת דודה של הסבתא, זו שחשבנו שכבר לא נשארו עוד אנשים במשפחתה אחרי השואה, זו שנפטרה מוקדם מידי בכדי שנוכל לשאול ולברר.

מה שהתחיל בתור התכתבויות של הכרות מחדש, שמירה על קשר ואיזו מחשבה שאולי יום אחד ניפגש, הפך לדבר אחר לגמרי ברגע שפרצה המלחמה והבנו שאנסטסיה ובני משפחה חיים ליד תחנת הכח הגרעינית שמסכנת את חייהם.

אני ביקשתי מאנסטסיה לשתף בהתכתבויות שלנו, והעלתי לפיסבוק תיעוד יום יומי של מה שהם חווה במהלך הימים האלה, על ההחלטה שקיבלה, על המסע הפתאומי שלי מעבר לגבול, והסוף, המתיע, יותר מכל מה שיכלנו לדמיין.

אני מביאה כאן את העתק ההתכתבות. היו רבים שעקבו והיו שותפים לעידוד, ולתמיכה בדרך.

לקריאה בפייסבוק חפשו #אנסטסיהמלחמה

אנסטסיה היפה מסתתרת מתחת לאדמה. בחוץ קרבות ופיצוצים. אף אחד לא ציפה שהחיילים הרוסים יגיעו לעיר הסמוכה. אפילו לא הציבו שם חיילים אוקראינים. זה אזור שאסור בתכלית האיסור לירות בו. יש שם תחנת כח גרעינית, ואף אחד לא רוצה שהטרגדיה של 26 באפריל 1986 תחזור על עצמה. אף אחד, כנראה חוץ מפוטין, אבל אתחיל בהתחלה.
המלחמה הזאת מטרידה אותי ואני חושבת מה לעשות. במה אני יכולה לעזור? בזמן שאני חושבת, אבי מראה לי וואטצאפ. וידאו של בניין מתפוצץ. 'זה מה שאנסטסיה צילמה היום מהחלון.' הוא אומר לי.
אנסטסיה. בת 38, אמא לשני ילדים. עד לפני כמה חודשים בכלל לא ידענו על קיומה. ואז הגיע מסנג'ר עם תמונות בשחור לבן, מכתבים עם כתב דהוי, וצילומים מטיולים בארץ. ברגע אחד התעורר לחיים חלק נעלם מהמשפחה. חלק שאיש לא חשד בקיומו.
לקירבת דם יש את המג'יק שלה, והיא דוהרת על פני הזמן ומצמצמת ברגע פערים. נוצר קשר, כמעט יום יומי. בימים האחרונים השיחות עברו ממחשבות על ביקורים הדדים, לדאגה.
הערב הבנתי מה אני יכולה לעשות, את מה שתמיד אני עושה, דברתי איתה. היא הסכימה שאשתף בשיחה שלנו, זו שיחה בהמשכים, הנה חלק ממנה:
'ב-24 בפברואר בשעה 6:40 בבוקר התקשר אלי חבר עם ההודעה שהמלחמה התחילה ב-4:00 בבוקר. (גם אדולף היטלר התחיל את המלחמה ב-4:00 בבוקר) מייד התעוררתי והדמעות זלגו.
אני רציתי לעזוב, אבל הילדים לא רצו. עכשיו עברנו לגור בבית כפרי בפאתי העיר. יש מחסה מתחת לאדמה, שבו אפשר להתחבא מההפצצות. כשהאזעקה מופעלת מיד רצים לשם ויושבים שם. עכשיו אני והילדים יושבים במקלט, ושומעים את האזעקה מעלינו. הפיצוצים נשמעים לסירוגין.'
[הפסקה]
יש עכשיו הפצצה, מאוד מפחיד. הפיצוצים קרובים.
המשכנו לדבר, בסוף שאלתי אותה איזו עזרה היא צריכה, 'עזרת לי בכך שהסחת את דעתי מהמלחמה. אנחנו במקלט יותר משעתיים ובזכותך נראה לי שעברו 5 דקות'

4 במרץ, חלק 2

אני: איך היה הלילה?

אנסטסיה: בשעה 3 לפנות בוקר אירעה נפילה לתוך מבנה החינוך של תחנת הכוח הגרעינית, הייתה שריפה. זאת התמונה ששלחתי לך. בעיר הקרובה למליטופול עובדים כעת על תוכנית פינוי למקרה של פיצוץ גרעיני. אתמול בערב ישבנו במקלט עד 22:40, ואז כשיצאנו היו 7 יריות מקלע ברחוב הסמוך, הצבא והמשטרה, תפסו מישהו, זה היה מאוד מפחיד. …


הייתי עייפה נפשית ונרדמתי כל כך חזק שלא שמעתי כלום. רק בבוקר המשפחה שלי סיפרה לי על תחנת האנרגיה.

אני: תעזבו. שלחתי לך פרטים, תמלאי טפסים ותעזבו כל עוד אפשר.

אנסטסיה: מלאתי כבר. כולם הולכים לגבול. יש כאלה שמחכים לדקה האחרונה. כולם הולכים למערב אוקראינה, זה במרחק 1000 ק"מ מפה והדרך מאד מסוכנת. הלחימה מתנהלת בכל המדינה. עכשיו הם מבטיחים לעשות מסדרון הומניטרי לאזרחים שרוצים להתפנות, אבל המשפחה שלי מתנגדת לכך באופן מוחלט.

אין באמת איך לברוח. חבר שלי מהעיר ניקולייב התקשר עכשיו. זו העיר שממנה מגיעים סבתא רבא וסבא רבא שלנו. הוא אומר שזה מפחיד, וגם הם חושבים לברוח, אבל אין איך. רכבות לא עוברות בעיר שלהם, הרוסים מפציצים גם את שדה התעופה. באוטובוס הם מפחדים. יש טנקים רוסיים ונוכחות צבאית בכל הכבישים.

 

5 במרץ, חלק שלישי

הבוקר הודיעו על אפשרות אחרונה לעזוב. האוטובוס יוצא עוד שעתיים. אנחנו מנסים להבין אם אנסטסיה תעלה עליו, ומה עושים עם הילדים ומי שמנסה לשכנע אותם להישאר. המון שיחות הבוקר סביב כל הצדדים של הדילמה והזמן שאוזל.

**

7:50 שבת

שבת בבוקר, פה שקט. אני חושבת איך עוזבים. מה לוקחים לדרך לא ידועה. מה עושים המחשבה שאולי לא ישאר כלום מהבית, מהחפצים, מנוף החיים המוכר. מה עושים עם המחשבה שיש עננה כבדה ואפורה על העתיד. איך מצליחים להתגבר על האשליה, המפתה כל כך, שאולי דברים יסתדרו ועדיף להישאר? מסתבר שיש לא מעט קולות כאלה, גם פה, בשיחה שלנו אתמול בלילה.

אנסטסיה: אמא שלי עלתה הערב על הרכבת ללבוב. אני מאוד שמחה בשבילה!!! אבל אני גם מאד מודאגת. אני חושבת איך היא תעשה את כל הדרך לשם.

בלבוב היא תפגוש את חברתי אירה, שב-24 בפברואר 2022 לקחה את בנה ויצאה לקמינץ-פודילסקי. היא חיכתה שם, קיוותה שהמלחמה תסתיים מהר. היום היא הבינה שהיא צריכה לנסוע רחוק יותר. בלבוב היא תפגוש את אמא שלי והם ייסעו לוורשה. מוורשה אמא שלי תיסע לאחיה בגרמניה, ואיירה ובנה ייסעו לצרפת.

אם הילדים שלי יסכימו לבוא איתי, גם אני אעזוב. זה מפחיד לרוץ כל היום למקלט ולפחד לישון. אבל הילדים שלי לגמרי נגד זה!

הם אוהבים את הארץ שלהם. הם מאמינים שהמלחמה תסתיים בקרוב והם יוכלו להמשיך ולבנות את חייהם בארצם. כן, גידלתי פטריוטים, למרות שהם למדו בבית ספר יהודי, חונכו לפי מנהגים יהודיים, הם אוהבים את אוקראינה. אני חושבת שהם פשוט לא לגמרי מבינים את הסכנה.

**

היום היה היום הרגוע ביותר בכל תשעת ימי המלחמה. בבוקר בני ואני הלכנו למכולת, באמצע הדרך הייתה אזעקה וחזרנו הביתה. אחר כך היה שקט ורגוע כל היום.

**

השריפה בתחנת הכוח הגרעינית כובתה בשעה 6 בבוקר. כעת הצבא הרוסי יושב בתחנת הכוח הגרעינית, ומסתובב בעיר. חלק מתושבי העיר כבר גורש ממנה.

6 במרץ, חלק 5

אנסטסיה עלתה לרכבת!! עזבה בלב מאד כבד. הילדים בינתיים נשארו שם. אתם יכולים לחזק אותה כאן. היא תקרא ותתרגם.

7 במרץ, חלק 6

אני נוסעת להביא את אנסטסיה עכשיו!

בעוד כמה שעות אעלה למטוס לוורשה, משם נראה. תלוי בקצב ההתקדמות במעבר גבול באוקראינה.

לחשוב שהכל התחיל בכמה פוסטים מלפני שבוע, ברצון לשתף סיפור אחד מקרוב.. והנה אני בדרך אליה ובבית מכינים לה חדר שינה.

תודה גדולה על העידוד, היא קראה הכל. אעדכן!

**

דרכים. בזמן שאני בדרך אליה, היא שולחת לי תמונות מהדרך אליי. אוקראינה

8 במרץ, חלק 8 12:51

תחנת הרכבת מלאה בפליטים, ישנים על הריצפה. הרבה מתנדבים. אנחנו עוד רגע ניפגש

8 במרץ, 15:26 חלק 9 הגיע הרגע

אחרי 50 שעות בדרך, מגיע סוף, והוא גם ממש רק ההתחלה. אספר
אח"כ עוד, ויש מה, עכשיו היא רוצה מקלחת

9 במרץ, חלק 10  8:10

הכל פה מאד מתעתע. ורשה מלאה באנשים, ורובם מדברים רוסית. נראה כמו תכונה של עיר בקיץ מלאה תיירים. רק שחורף, מאד חורף, הטמפרטורה מתחת לאפס. בחנויות יש תנועה של אנשים, אבל גם הם כמונו, מחפשים לקנות פיג'מה, תחתונים, עוד זוג גרביים, אין להם כלום.

אנסטסיה הגיעה עם תיק קטן שהולכים איתו לעבודה. היו בו כמה מברשות שיער, מחליק שיער שאספה רגע קודם מהמספרה שהיא עובדת בה, וכמה תפוחים שקיבלו ברכבת. זהו. זו היתה בריחה מהירה וספונטנית ובכלל היא אמרה שרוב האנשים לא לקחו הרבה כי אין מקום ברכבת. שלושה אנשים ישנים על דרגש. קנינו הכל מהתחלה.

פעם הייתי במצב כזה. נשדדתי בבוגוטה ולא נשאר לי כלום חוץ מהבגדים שהיו עליי. זוג מקומי שפגשתי בג'ונגלים בא לאסוף אותי אליהם, ורגע לפני עצר וקנה לי הכל מחדש. הם אמרו שהם מתביישים בעם שלהם. אתמול הנהג שהסיע אותי אמר שהוא גאה בעם שלו. הוא בדרך כלל מסיע קבוצות למחנות ריכוז ככה שלא תמיד הוא גאה, אבל הפעם העם הפולני שלו פתח את הלב.

'חכי זו ההתחלה, נראה מה יהיה עוד מעט. כבר מיליון וחצי איש אצלנו. אין פה מחנות פליטים, הם ישנים בבתים שמארחים אותם, או פשוט איפה שיש. אנשים נמצאים בנקודות לאורך הדרך ומחלקים כל מה שאפשר, אפילו הממשלה נתנה הטבות ל- 18 חודשים מעכשיו'.

הוא צודק אני אני רואה את העזרה הזו. בתחנת הרכבת מסתובבים עשרות מתנדבים. יש ערימות של אוכל. אנשים מכינים בבית סנדווצים, מרקים ותבשילים, ומביאים לפה. יש גם המון תרומות של מזון, צעצועים, בגדים ומוצרי היגיינה.

איך תופסים שאין להם כלום, כלום?

וכולם נראים יפה. אירופה. מגפיים בגדים יפים, שאמנם הם לובשים כמה ימים, אבל זה מייצר תעתוע. אפשר לחשוב שהם פשוט מחכים ברכבת, שרק קצת עמוס, אבל התור לרכבות לפראג, לברלין, זולג החוצה מהתחנה ונמתח לרחובות. אלו ברי המזל, שיודעים שכדאי להמשיך למדינות ספציפיות שיוכלו להתפתח. רוב האנשים לא הולכים לשום מקום. יש פה סבתות ונכדים ואנשים עם מוגבלויות שונות, ויש המון כלבים וחתולים.

גם ביני לאנסטסיה מאד מתעתע. נדמה שאנחנו באיזה סרט של שתי נשים שנפגשו בטיול וסקרניות להכיר אחת את השניה. אך ההתלהבות נבלמת פעם אחר פעם כי אין לנו שפה. היא לא מדברת אנגלית. אני יודעת שבע מילים ברוסית, והיא שבע בעברית. אנחנו עם גוגל טרנסלייט. ישבנו במסעדה והטלפון ביננו. משפט תרגום משפט תרגום. היא מספרת לי דברים דרמטיים ולפעמים גוגל רק מגזים אותם ולכי תדעי למה היא התכוונה באמת. לפעמים מבט מזוגג ודמעות שהופיעו הסבירו הכל. היו הרבה כאלה.

אפילו בלילה במלון, זה הרגיש כמו שתי חברות בטיול. קנינו בירה וחטיפים והיא אמרה שמוזר לה שיש אור. באוקראינה הם היו חייבים להיות בחושך מוחלט, גם בלי מסך טלפון, משבע בערב. זו הייתה השעה שהיא נרדמה אתמול, ועכשיו בוקר, יום חדש, ואני כל הזמן חושבת עליה ועל המאות האחרים פה, ומה עכשיו.

9 במרץ, חלק 11  14:00

היום אנסטסיה הלכה לקונסול לסדר את המסמכים ואני הלכתי לקנות צבעים. חזרתי לתחנת הרכבת הפעם ישר לקומה השניה. קבלתי ווסט זוהר של מתנדבת ותג . דלגתי מעל המזרונים, התיקים ואנשים והגעתי למין אקווריום גדול, אזור סטרילי סגור לאמהות וילדים.

בתוך הכאוס בתחנה העמוסה, זו באמת חממה קטנה. הוצאתי טושים ודפים ולאט לאט הילדים התקרבו וציירנו ביחד. בלי שפה ועם גוגלטרנסלייט, יכלתי רק לשחק איתם. אני מציירת לב, כוכב, והם מוסיפים משהו, ובאמצע הרבה חיוכים.

ברקע מתנדבות רבות, מנקות, מסדרות, נשים נכנסות עם עוגה, שתיה חמה, מישהו מביא שקיות מלאות בצעצועים.

הריצפה דביקה, יש צחוק ובכי של ילדים, תינוקות ישנים על שמיכות פרוסות על הריצפה והספסלים, יש גם שלושה לולים מתקפלים. כמה ילדים משחקים בבלונים.

אני מזמינה את הילדים לשבת מולי ושאצייר אותם. 'אבל איך תציירי את העיניים שלי', סוניה שאלה אותי, 'הן עצובות עכשיו'. והנה שוב התזכורת מהמציאות.

השתדלתי לצייר דברים שמחים, למתוח את החיוך, לא ממש הצליח. הם הלכו עם הציורים בגאווה והראו לאמהות, זה היה חמוד. כמובן שאסור היה לי לצלם.

סיימתי שם להיום, גם אנסטסיה, יש לה פספורט זמני בעברית.

10 במרץ, חלק 12

מהבוקר אנחנו רק עם ענייני ילדים. הרבה הודעות, הרבה מאמצים. אנחנו לא מצליחות לעזור לילדים שלה. מאז שהיא עזבה, לא היו עוד יריות ליד תחנת הכח, ויש כאלה שחושבים שזה סימן שיהיה בסדר. תחושת תסכול גדולה.

חזרנו לילדים בתחנת רכבת. הפעם גם לאנסטסיה יש ווסט זוהר. היא מדברת עם המשפחות. החדשות קשות. אני מציירת את ניקולא וארטיום ואמא שלהם מספרת שהם ברחו ממריופול, הכפר שלהם נשרף.

הילדים רוצים לצייר אותי. אני מסתכלת להם בעיניים והם מושכים קווים. אנחנו ממשיכות מפה. בשבת אנסטסיה תגיע לישראל.

11 במרץ, חלק 13

הבוקר חזרתי לארץ. אני כבר רוצה לחזור וקשה לי להתנתק. זה בסך הכל כמה ימים אבל זה מרגיש שנבלעתי בזמן, שחזרתי ללוות רגע בהיסטוריה.

לפני כמעט 80 שנה, דודה של אנסטסיה, ברחה מברית המועצות ונחשבה בוגדת. בעקבות זה פיטרו את אח שלה מתפקידו כקונסול פולין. אבא שלה בכה על הבת שלו ימים רבים. ידע שלא יראה אותה עוד, הקשר נקטע.

הבת שברחה זו סבתא של אבי, בן זוגי. כיוון שהסבתא ברחה ממלחמה 'שכולם מתו בה', לא דיברה הרבה, ונפטרה בפתאומיות באמצע החיים, אף אחד לא חשב שנשאר מישהו.

לפני כמה ימים בת הדודה מאוקראינה ברחה ממלחמה אחרת. עכשיו היא נחשבת כבוגדת. עכשיו אמא שלה, שברחה לגרמניה, בוכה שהיא לא תראה אותה.

אני, שעד יום חמישי בשבוע שעבר, כמעט לא הייתי קשורה לסיפור, יושבת מולה בבית מלון בוורשה ומסבירה לה באמצעות גוגלטרנסלייט, שאלו זמנים אחרים.

(באמת?)

ובכל זאת אתמול התעקשתי להתווכח עם ההיסטוריה. הייתי מוצפת מהכל, וניסיתי בכל דרך להגיע אל הילדים ופתחתי חמ'ל קטן בקניון המחומם. הקניון צמוד ליקום המקביל, התחנה המרכזית, מקום שלא יכלתי לזוז ממנו בימים האלה. שלחתי הודעות לקבוצות רבות ודברתי עם כל מי שיכלתי.

בסוף הגעתי לדינה, אשת הרב המקומי, שנמצאת עכשיו בישראל. אישה מרשימה וכריזמטית, שסיפרה לי שהילדים לומדים אצלה והיא מכירה אותם היטב, ושהם ילדים חכמים. 'את צריכה לתת להם זמן. כמה שזה מוזר, שם מבינים את המצב אחרת. גם אני התחננתי לאנשים שיעזבו. הסברתי שהערך הכי חשוב ביהדות הוא שמירה על החיים. יש פה עניין של אווירה, עניין פסיכולוגי'. היא הבטיחה לי שתדבר איתם ותנסה גם.

דינה והאיש שלה, אנשים מלאים בחסד. מידת החסד היא המחאה האמיתית, תמיד, וגם בזמן הזה. סיפרתי על זה פה, על האוקראינים שמחלקים מרק חם ושרים לבני עמם שירי מולדת ברכבת החשוכה, על הפולנים שפותחים את הבתים והלב שלהם לפליטים. אין לתאר כמה עזרה של אוכל, תרומות ציוד והמוני מתנדבים פגשתי רק בנקודה אחת בדרך.

וגם, מכל החיפושים שלי התחברתי להרבה קבוצות הצלה יהודיות. זה מצמרר מה שהולך שם. קריאות לעזרה זורמות כל הזמן, ונעשים מאמצי על לעזור לכל מי שאפשר. הרבה הודעות מסתיימות בקריאה 'לא משאירים אף אחד מאחור!'. לקראת החילוץ גברים מונחים להתגלח, ולשים שלטים כל הרכבים 'ישראל' כדי שהאוקראינים לא יפגעו בהם בטעות.

ובחזרה לפה. למרות האופטימיות שמילאה אותי בדרך לשדה, הטיסה המרגשת חזרה לארץ, הדייל שאיחל להמוני הפליטים שוב ושוב ברוכים הבאים וחיים טובים, ברגע שהתעוררתי פה היום, הבנתי ששום דבר לא ידוע במצב הזה.

עם כל הרצון, הסדרת הויזה והרישום לטיסה מחר, אני אפילו לא יודעת אם אוכל לבשר שאנסטסיה מגיעה. לי היה חשוב שהיא תעשה את ההחלטה בלב שלם. שיהיה לה זמן עם עצמה, בלי הפצצות או הטלטלות בדרכים, שתרגיש עטופה ובטוחה ותוכל לחשוב בשקט. אלו הם החיים שלה, אני מחכה.

בינתיים, חשוב לי להגיד לכם תודה על כל התגובות, ההודעות והתמיכה הממש רבה מכיוונים רבים ושונים. בעיקר לאחד שאיתי, אבי, האיש שלי עם הלב הרחב והנדיב, שהוא המנוע המרכזי מאחורי הנסיעה, ובעצם מאחורי כל הסיפור הזה, שמופיע פה

13 במרץ, חלק 14 11:40

אי אפשר באמת להתנתק. אי אפשר להמעיט בעוצמת המציאות שפגשתי. אני מתעדכנת כל הזמן. אני יודעת בדיוק איפה נשמעו אזעקות, איפה יש אוטובוסים לחילוץ, אני רואה סרטונים לפני שהם מגיעים לחדשות. גם כשאני יושבת עם המשפחה, חוזרת לעבוד בגינה, נמצאת בעבודה, המחשבות שם.

וכמובן אנסטסיה. היא עוד בוורשה, כרגע. מנסה לתת עוד צ'אנס, אולי מישהו מהילדים יסכים להגיע. הסביבה שלהם, והם עצמם עדין בהכחשה, עם כמה שזה בלתי נתפס להבנה – הם חושבים שזה לא יגיע אליהם. לפחות הם מדברים איתה עכשיו.

ראיתי בחדשות אישה אוקראינית שסיפרה בדמעות, שאמא שלה נמצאת ברוסיה, במרחק שעה ממנה, ולא מאמינה כשהבת מספרת שיש אזעקות ויריות ושהיא כל הזמן במקלט.

ברוסיה אפשר להבין. הקרמלין לא מאפשר לתקשורת לדווח על שום דבר שהוא מלחמה, אסור לכתוב את המילה קרבות, יריות, כי זה רק 'מבצע צבאי'. החוק החדש שולח אותך למעצר גם על שיתוף פוסט מחשיד. והכל חשוד.

בסרטונים שבכל זאת מגיעים משם, רואים את המפגינים מתפתלים על הכביש, ושומעים את זרמי חשמל מהשוקרים של השוטרים שעוצרים אותם.

אבל באוקראינה? 'מה את מתפלאת, ההכחשה זה כח חזק. גם היהודים לא האמינו שהגרמנים יעשו דבר כזה', מזכיר לי גיסי.

אנסטסיה שולחת וידאו שגם בחרקוב היו כאלה שהכחישו, ורק עכשיו שנופלות פצצות ויש הרס, סוף סוף מאמינים.

אני יודעת שבלילה היו אזעקות גם בזפורוז'יה, אני לא אומרת כלום.

13 במרץ, פרק 15 20:51 זה שלא הייתי בטוחה שיכתב :

אנסטסיה הגיעה הערב ל י ש ר א ל !

ואם חשבנו שהסיפור הזה מספיק הזוי, אז מסתבר שאפשר יותר- אם הגוגל טרנסלייט לא היה כזה דפוק, הייתי כבר מבינה את זה קודם, אתמול..!

פשוט כתב לא טיסה, במקום עולה על טיסה…

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים