תפריט
ד"ר אורלי מיכאלי היא מתמחה ברפואת ילדים ברמב"ם“
נפגשנו כך: בהצגת ילדים במתנ"ס, היינו כמה הורים שחיכנו לילדים ב'קפה’ המאולתר שבחוץ, מנסים לנצל את הזמן להשלים דברים שצריך. בעוד אני עסוקה בעוד בשיחת התשה עם אורנג’, אורלי ישבה וסביבה ערימת דפים, עם אותיות קטנות וצפופות. לומדת למבחן המתקרב. המחשבה שעברה לי בראש היתה – מה מבחן עכשיו? איפה זה נכנס בתוך כל התורנויות? הילדים? ובעיקר בתוך העייפות..
כמה זמן את ערה?
הלילה היה לילה טוב יחסית. קמתי כל שעה בערך, אבל הצלחתי בין לבין לישון.
כמה שעות את מוצאת את עצמך ערה ברצף?
המשמרות הן סביב 26 שעות. קורה שאני יוצאת ב- 7 בבוקר, אחרי ששמתי את הילדים בגן, וחוזרת למחרת ב – 11.00 בלי שישנתי בכלל.
ואפשר לתפקד ככה?
אם ישנתי שעתיים, זה מסדר אותי. העייפות שאני פוגשת בתורנויות היא פחות קשה מאשר העייפות שחוויתי אחרי הלידות שלי למשל. ויש עוד משהו שאת יודעת שאת קמה לדבר חשוב. למשל עכשיו אני תורנית בפגיה, קורה המון שמעירים אותי משינה ללידה בניתוח קיסרי. אני קמה כדי לטפל בתינוק שייוולד. זה דבר מדהים.
ומה קורה שאת חוזרת אחרי תורנות כזו ארוכה, ומתחילה "תורנות” נוספת עם הילדים שלך?
אני משתדלת לא לקחת אותם מאוחר אחרי תורנות, ולהגיע רעננה בשבילם. אם זה יוצא אחרי תורנות, אני אומרת לעצמי שעכשיו אני לא עייפה, שאני אחזור להיות עייפה ב 20.00. בסופו של דבר עייפות זה בראש.
תינוקות שנולדים בבית חולים זה החלק האופטימי. איך את כאימא, מתמודדת עם המקרים של הילדים שמגיעים לבי"ח?
אם כל ילד שאני אראה, אבין שזה יכול לקרות לילדים שלי, אני אהיה כל הזמן בדיכאון. במקצוע הזה הפחדים יותר זמינים. אני מפרידה, אבל ברור שכל הזמן יש השלכות, בעיקר כשזה דומה. כשאני רואה אימא שיש לה את אותו תיק עגלה כמו שלי, או ילד עם אחד השמות של הילדים שלי, זה משליך.
ואז, מה את עושה עם המחשבות?
אני לא יודעת איך אני מתמודדת, אני מניחה שיש פה הדחקה, זה לא משהו מודע. אתמול נפטרה ילדה, לא מטופלת שלי, אני אפילו לא מכירה אותה, אבל הייתי מעורבת. נכחתי ברגעים האחרונים שלה. זה נורא קשה. קצת אחרי, קראו לי ללידת וואקום ונולד ילד. כל פעם שעלו מחשבות על הילדה עשיתי סוויץ’, חשבתי על הילד שנולד, על זה שבדקתי אותו ובישרתי לאמא שלו שהכל בסדר.
להיות אמא שהיא רופאה, הפך אותך לאמא דאגנית יותר?
יש מקרים שאני יכולה יותר להיבהל. לפני כמה ימים הבן שלי היה קצת חיוור, היו לו כמה סימנים של מכות וכאבה לו הרגל, מבחינתי מייד צריך לשלול לוקמיה. זה משהו שאימא אחרת לא תרוץ לעשות. או שאני יכולה להיות היסטרית מזה שאני רואה שנותנים לילדים סוכריות, כי אני יודעת שזאת טעות נוראית שאנשים עושים, והרבה ילדים מתים מזה.
אבל זה לא תמיד ככה, אולי אפילו אפשר לומר שזה מאד נדיר אצלי. זה פועל לשני הכיוונים, זה לא כזה גרוע..
למשל?
במקרה אחר שהבן שלי בכה המון, הוא איבד את ההכרה לכמה שניות, חברה שהייתה לידי מאד נבהלה, אבל אני הייתי מאד רגועה. אני מבינה שזה משהו שקורה, והוא חזר די מהר לנורמה.
מתקיימת עכשיו שביתת הרופאים, איפה את רואה את הבעייתיות ?
הבעיה זה לא הרופאים. נכון, אנחנו עייפים, ואנחנו לומדים כל כך הרבה ומרוויחים כל כך מעט, שזה מעליב הכסף שאנחנו מקבלים, אבל, לכל אחד מאיתנו הרופאים, זה יגמר. מי שזה לא נגמר לו זה החולים. הם צריכים להתמודד עם ההשלכות.
אחרי 20 שעות עבודה שלא ישנתי בהם, מבקשים ממני לעשות עירוי לפג של 500 גרם, לא בטוח שהדקירה הראשונה תצליח. במצב כזה, אני מבקשת מהאחיות שיבדקו 3 פעמים מה אני רושמת ומתוך אחריות גם אני בודקת את עצמי כמה פעמים, אבל אין ספק שלתפקד ככה זה מצב שמעלה באופן דרמטי את הסיכויים לטעויות. ולפעמים מדובר בטעויות שהן מעבר לכמה דקירות של מחט לעירוי.
היית במסלול אחר, יכולת לבחור לעסוק כמעט בכל דבר שתרצי, הקושי לא גורם לך להתחרט?
אני לא מחליפה את זה. כל הקושי, זה בלי פרופורציה למה שאתה מקבל בתמורה! אני לא מדברת רק דברים הרואים, כמו פג שאני יודעת שהצלתי אותו במו ידיי. ברור שזו הרגשה מדהימה אבל זה לא מה שמושך אותי. מבחינתי זה דווקא הדברים הקטנים, כמו לפגוש אימא שבאה היסטרית עם הילד שיש לו חום, ולומר לה בביטחון שבדקתי והכל בסדר, את יכולה לישון בשקט. אלו הדברים. אני מאד אוהבת את האינטראקציה עם אנשים, את הקשר האנושי.
את לא מתגעגעת לרדיו?
מאד מגעגעת לרדיו ול'קולה של אמא’ בפרט, הייתי ברדיו 13 שנה. אני לא מודה בזה יותר מידי, כי זה מבאס אותי שלא יכולתי לשלב. יש איזה קסם לשבת ולדבר למיקרופון, אנשים מקשיבים. זה מין סטטוס מדהים עם המוסיקה ברקע, זה סוג של רוגע שאין כמוהו.
למה בחרת ברפואה כמקצוע?
יש אנשים שעוזרים לזולת כי הם כאלה, כמו אמא שלי ובעלי. זה בא להם בקלות ופוגש אותם בכל נדבך ביום יום. אני לא לגמרי כזאת ולכן בחרתי מקצוע שגורם לי לפעול כך, וזו הרגשה נהדרת.
