החיים במרפסת

פרק א – ההתחלה התמימה

בשנת 2013 בזמן שהתרוצצתי כדי להבין איך אני הופכת חלום, שהתעורר בעקבות אחד הפרויקטים שלי, לסטארט אפ, האיש שלי החליט להגשים את החלום שלו. הוא לקח בית ישן בכרכור, והפך את המבנה לבית קפה עם חנות לקוסמטיקה טבעית, לבידו. בחלוקת התפקידים אני הייתי התומכת, המעודדת אבל ללא שום כוונות ךהיות מעורבת יותר מזה.

פרק ידגכידגוכי- הסוף.

נקצר, אחרי כמעט 10 שנים של פעילות, בספטמבר 2021 סגרנו את הקפה, את המרפסת שהיתה לבית חם עבורי, עבור קהל קבוע של לקוחות ועבור צוות, עשרות אנשים שעברו במשך השנים, ושף אחד שהחזיק הכל בגאונות, גיל בן שושן.

כן, ברור שאני ניהלתי את המקום. זה לקח שבועיים מיום הפתיחה שאעצור הכל, את הלימודים שלי בגוגל, את התוכנית שלימדתי במכללה למנהל (גם על בסיס פרויקטים שלי), את הייעוץ השיווקי אסטרטגי שעוד נתתי ללקוחות, ובבת אחת נשאבתי לניהול שני העסקים.

פרק ב- לחגיכגדן – האמצע

מה היה שם? הייתה שם אמנות, באוכל האסתטי והצבעוני, הטעמים, בתערוכות שהחלפנו על הקירות, בערבי התרבות שערכנו במקום, פסטיבלים, מסיבות, ערבי שירה, הרצאות, כל תקופה ומה שהתאפשר.

פרק ח – ההפסקה. מתישהו באמצע עזבתי. הספיק לי הניהול האינטנסיבי, כמויות העובדים, האחריות, היום יום יום, הזמן שזה תפס בחיי. עזבתי ונסעתי לניו יורק, שם נשבעתי נו מור. אני עם עסקי מזון סיימתי.

פרק ק – קורונה

נו אז אמרתי. בתחילת הקורונה, יותר נכון ב 17 למרץ 2020, אני זוכרת את היום, פרסמנו פוסט וחלקנו את הסחורה הרבה שנותרה. ארגזים של ירקות, פירות, מוצרי חלב, בשר, הכל הכל. סגרנו. ניתקנו מכשירי חשמל ונעלנו את הדלת לזמן לא ידוע.

פרק ת – אחרי חודשיים של סגר, כשכבר התחלנו לזוז ממקום למקום מצאה אותי אישה אחת. לא הכרנו. דברנו המון על החיים ועל החלומות. 'תגידי, למה שלא תגשימי את כל מה שיש לך בראש במקום שלך?' היא זרקה לי ונפרדנו. באוטו, בערך דקה אחרי כבר הבנתי שאני לוקחת שוב את הקפה, ועושה אותו עד הסוף בדרך שלי.

'את בטוחה?' שאלו אותי מסביב קרוב לאלף פעמים, ואני כבר רצתי לנקות לסייד להפוך את המקום למה שראיתי בדמיונות.

אלו לא היו ימים טובים לעודף יומרות. התחיל משחק משוגע של לפתוח לסגור, מותר רק טייק אווי, אסור להתקרב לחלונות, כן אפשר להוציא לאוטו, מותר משלוחים, אסור משלוחים.

הבנתי מהר מאד שאני חייבת לרתום את מקסימום היצירתיות שלי ולנוע עם התנועה המשונה. בבת אחת פיטרתי בעצב את רוב העובדים, גייסתי שליחים ואת כושר ההמצאה, וככה נולד לו – 'מגש עידוד', שהפך לשם דבר והשתכלל עוד ועוד.

אנשים שלחו אחד לשני, משפחות הזמינו לעצמם. זה היה מגש מפנק שחגגו איתו ימי הולדת בסתר, בסגר, אנשים לקחו לפיקניקים, לספסלים. מידי בוקר קמנו עוד לפני השמש, שמנו מוסיקה בפול ווליום עם דלת סגורה והתחלנו לארוז, לעצב יפה, לשים מאפים טריים, לחמים, ממרחים ועוד שפע מרענן, פרחים, צרפנו ברכות מרגשות ושלחנו לעולם.

זו ללא ספק הייתה הברקה שעזרה לנו לתמרן ביעילות את התקופה ולפתוח שוב במלוא הכח, להנות שוב מהשמחה והאירוח.

אז למה סגרת? או, גם את זה שאלו בלי סוף, והתשובה פשוטה – מיציתי. דברים אחרים דגדגו לי יותר, ורציתי להמשיך הלאה.

במסיבת פרידה אחת נאמרו המילים, נאספו הדמעות, נשמעו הצלילים ונסגרה הדלת בשמחה ובסיפוק.

וכמובן, בערך רגע אחרי,

דלת אחרת נפתחה.