העץ מילא את החיים של נדב עמיקם

״נדב בנה את בית הספר במו ידיו״, מספר יוסי סופר, מנהל שותף בבית הספר. ״ממש הקים את כל התשתיות, איפה יהיה הביוב, החשמל הפרגולות, אילו מתקנים ישרתו את הילדים, איפה לשים ספסלים, ואיזו צמחיה לשתול. כשהוא הגיע לכאן לא היה פה כמעט כלום, ועכשיו יש עוד מבנים, הסביבה ירוקה ומטופחת. מדי פעם הוא לקח ילדים שיתאווררו קצת ויעבדו איתו״. 

במקביל היה מורה לעץ, יצר עם הילדים כלים שימושים כמו כפות או קערות. ״אלו תוצרים שביצירה שלהם יש למידה חינוכית משמעותית. צריך להבין מה זה אומר להיות מורה עץ בחינוך הוולדרוף. יש חשיבות לכל דבר, החל מחומר הגלם, והפעולות הנדרשות בכל שלב מבחינת הגיל. 

״בגילאים הצעירים התלמידים מגלפים בענפים רכים, ופתאום הם עצמם גדלים, הגוף שלהם נע לקראת התקשות. מגיל 12-13 יש כבר הרבה יותר מוצקות של השלד. זה שלב שהם פוגשים חומר קשה יותר, עץ שהוא כבר יבש, גזעים, ונכנס אלמנט פיזי של העבודה. יש מאבק עם העץ, ויש מחשבה נרחבת יותר על תכנון וביצוע, מה שמצריך יותר התמדה. זה יכול להיות תהליך מאד מתסכל, איטי, הרבה שיוף, ליטוש, מצריך הרבה סבלנות.

״לנדב היו את כל התכונות שהתאימו ללוות את התהליך הזה ולגרום לתלמידים להרגיש מלאים בו. הוא לא הפסיק לשאול ולהתעניין בכל תלמיד. היו לו ארבע כיתות צמודות, והיה לו חשוב להכיר לעומק את התלמידים, הוא השתתף בישיבות צוות ושמע את המורים. הוא ישב עם הילדים ושמע אותם, תמיד התעניין בהם. 

״לפי זה הוא התאים להם את העבודה. לילד עם טמפרמנט סוער, אימפולסיבי, הוא ידע להתאים חומר קשה, כמו עץ זית, עץ שיאתגר אותו, שיוכל לנהל איתו דיאלוג במקום הזה. לילדים עם פחות כוח התאים עצי אבוקדו לדוגמה״.

סופר מדגיש את המסירות יוצאת הדופן של עמיקם ומספר על מקרה של גניבה בקיץ האחרון, שבו רוקנו כלי עבודה מהסדנה ולקחו קערות של תלמידים שהיו כמעט לקראת סיום. עמיקם הזמין את התלמידים לסדנה על חשבון הזמן שלו בחופש ודאג שלכל הילדים יהיו מחדש כל החומרים שלהם, והם יצרו שוב את הקערות.

״הוא כיבד את הילדים, ולא ויתר להם בקלות. הוא עבד בעיקר עם ילדים עד כיתה ח׳, שם צריך להכניס אותם לתלם ולהתנסות. בהמשך הם בוחרים מה הם רוצים, אבל בשלב הזה הם צריכים להיות בעשייה הזו, והיא לא תמיד אטרקטיבית לכולם. בשיטה עדינה של מדרגות הצלחה, הוא אתגר אותם עוד קצת ועוד קצת, עם הסכמים קטנים, עד שהצליחו.

״הרבה ילדים אמרו שהם עובדים בשביל נדב, ולא כי מעניין אותם להכין קערה. הוא יצר אצלם מחויבות עמוקה לתהליך. הם האמינו בו, סמכו עליו, ומתוך זה יצרו. נדב הגיע למקום שלם מבחינה מקצועית. הוא אמר שטוב לו. הוא יצר איזון עם עשייה מחוץ לבית הספר. אחרי שנים שטיפח בבית הספר חלק ועוד חלק, בקיץ הוא כמעט סיים לבנות את הסדנה שלו פה. עם אוסף כלי העבודה שכל כך אהב, כל מסור, כל כלי. העשייה שלו הייתה עם הרבה נשמה״.