תפריט
עידו רוזנטל, לוחם שלדג שנהרג בקרב על קיבוץ עלומים ב־7.10, החל ללמוד צילום רק לקראת גיל 30. ״עם כל ה׳גבר גבר׳ שהיה, השרירים והשקט, בפנים היה לו עולם צבעוני ורך; מבט שמלא באהבה ואנושיות״
״יכול להיות שבעתיד עידו היה מגשים רצון שהיה לו פעם, והופך לצלם טיפוס וגובה. יכול להיות שהיה חוזר למונגוליה וממשיך לצלם שם, אולי היה מפתח עוד את הפטיש שלו לצילום קומקומים ומדורות״, אומרת נוגה פרידמן זוגתו. ״למה דווקא קומקומים ומדורות? הלוואי והייתי יכולה לשאול אותו. מנקודת הזמן הזו, נשארו רק פרשנויות״.
רוזנטל איננו כאן מהשבעה באוקטובר. כלוחם ותיק ביחידת שלדג, חלפו דקות קצרות מרגע שהוקפץ בשבת בבוקר, ויצא מהמושב שבו גר, למלחמה שפרצה בדרום. כמה שעות אחר כך נהרג בזמן שנלחם, הציל חיים והגן על קיבוץ עלומים.
יוצרים משאירים את העבודות שלהם כמו ספר, שמאפשר להתחקות אחר מחשבות והלכי הנפש שלהם. היצירות שרוזנטל השאיר מספרות הרבה יותר ממה שאמר במילים. ״עידו היה אדם מאד פרטי ושקט. לפעמים אני חושבת שאני לימדתי אותו לדבר״, מוסיפה פרידמן.
״הכרנו כשהיינו סטודנטים בירושלים. לקראת גיל 30 הוא החליט לקחת את האהבה שהייתה לו לצילום, שהתפתחה מהנסיעות בעולם, והלך ללמוד במחלקה לתקשורת צילומית במכללת הדסה בירושלים.
״זו הייתה תקופה יפה, שאני נוטה להתרפק עליה. שיא ההתאהבות, היינו רק שנינו לבד; תקופה משמעותית. בזמן הזה עידו יצר פרויקט שאני אוהבת במיוחד, וגם תלוי פה בבית, פרויקט הטיפוס. הוא הצטלם בכל מיני מקומות בירושלים בזמן שהוא מטפס עליהם. חומות העיר העתיקה, חומת ההפרדה, פסל המדרגות ההפוכות ועוד. טיפוס היה משהו שאהבנו לעשות יחד, וירושלים הייתה הבית שלנו בתקופה הזו.
״הוא עשה עוד פרויקט בעיר, עם הילדים הפלסטינים שצילם בצומת הגבעה הצרפתית. ילדים שמגיעים מהכפרים מסביב, למכור ולהרוויח כמה שקלים. הוא התחבר אליהם, ותיעד אותם גם בסרט דוקו קצר״.
סיון עובד, חברה קרובה של עידו בתקופת הלימודים, מוסיפה: ״אני זוכרת שהוא אהב את הפרויקט הזה ובילה שם הרבה. הוא התנהג עם הילדים אחרת ממה שהיית מצפה. בהתחלה הם לא היו כאלה נחמדים אליו, בעטו לו באוטו, חשדו בו.
״אבל הוא היה בהכלה אליהם. חזר אליהם כל פעם עם מסטיקים וחיוך, ניסה לעזור להם. הוא יצר חיבור אנושי. אני מבינה את הילדים האלה, אי אפשר היה להתעלם מעידו. זה אדם שמהרגע הראשון שאת רואה אותו, את רוצה שהוא יהיה חבר שלך״.
צילומים: מסעות התענוגות לארץ הקודש
״כל מי שלמד איתו, העריץ אותו, גם ממחלקות אחרות. הוא לא דיבר הרבה, אבל למילים שלו היה משקל. גם בביקורת שהעביר. הוא גרם לאנשים סביבו לרצות להיות טובים יותר; מנהיג.
״מבחינת התהליך האמנותי, בהתחלה לא הלך לו חלק. הוא לא בא מאמנות כמו סטודנטים אחרים. אני הרגשתי שחיפש דרך להתבטא ועד שהוא לא הכיר את נוגה, זה יצא מגומגם. ברגע שהכירו, היה מי שיפרה אותו, הוא נעשה רגוע יותר, וזה חלחל לתוך הצילום. דברים התיישבו במקום, הוא הצליח לבטא את עצמו ולהיות יותר טוב בהכל, גם טכנית.
״עם כל ה׳גבר גבר׳ שהיה, השרירים והשקט, בפנים היה לו עולם צבעוני ורך, וזה מה שהוציא החוצה בצילום ובלט בעיקר בפרויקט הגמר. הוא קרא לזה ׳מסעות התענוגות לארץ הקודש׳, על שם הספר של מרק טווין, ויצר לו פרשנות אחרת.
״במשך תקופה ארוכה הוא הסתובב בארץ וצילם באותו פורמט כל מיני טיפוסים. חלקם הגדול היו כאלה שמיצגים סטיגמות ישראליות – אנשים סהרוריים ביערות, מתנחלים בהרים, מפגינים בבילעין, אנשים בג׳סר, פועלים זרים ועוד. היו שם כ־100 צילומים.
״דרך הצילום שלו, המעטה התפרק: אפשר לראות את המבט שלו שמלא באהבה ואנושיות בתוך הרב־גוניות הזו. הוא הנגיש לצופה את האפשרות לרוך, להתעניין באדם, להביט בו בעיניים חומלות. אני חושבת שרוב הצילומים שלו הגיעו ממקום שרוצה להראות שהצד השני אנושי, גם בשירות הצבאי. אולי הוא רצה להדגיש שהוא עצמו היה אדם עגול״.
צילומים: סדרת החיילים
פרידמן: ״כשעידו סיים את הלימודים, ובחר להמשיך לעבוד בצבא, הוא עדין המשיך להסתובב עם המצלמה כל הזמן. הוא שמר את הציוד ובמקביל צילם עם הטלפון לא מעט. טלפון נוקיה דפוק כזה, הוא לא רצה טלפון חכם, רק לאחרונה הספוטיפיי הכריע…
״באחת הפעמים הוא יצר סדרה של צילומי חיילים. הוא ירד איתם לשטח לשבוע וצילם פורטרטים בשחור לבן של הצעירים, שאחר כך היו תלויים ביחידה. הוא לא התעסק בשאלות לאן הצילום ייקח אותו ומה הוא יעשה עם זה. הוא יצר לשם היצירה״.
עידו רוזנטל, בן 45 במותו, השאיר אחריו אישה ושלושה ילדים.
