דף הבית » יהב וינר: הסרטים שעשה סיפרו את סיפור חייו. ומותו

יהב וינר: הסרטים שעשה סיפרו את סיפור חייו. ומותו

היצירה שימשה ליהב וינר דרך לעיבוד והתמודדות עם החיים עצמם; ״הגדת קיבוץ״, הסרט שצילומיו רק הושלמו, הפך לאנדרטה ליוצר ולמשתתפים, שחלקם נהרגו עימו, ולחיי הקיבוץ כפי שהכירו אותו עד לשבת 7.10

סרטים שיהב וינר הספיק לעשות בחייו הקצרים: ״שלוש נשימות עמוקות״, על אלמנה צעירה שרוחו של בעלה המת פוגשת אותה ברגע שבו היא זקוקה לו; FAITH, ילדה של זוג פליטים שמחפשת קשר עם אביה הפוסט־טראומטי; ״קבר אינדיאני״, שבו אב קובר את בנו קבורה אינדיאנית בחוף הים; ״הילד״, על היחסים בין אב לבנו הפוסט־טראומטי בקיבוץ כפר עזה, כשהם מתמודדים כל אחד בדרכו עם סבב לחימה נוסף בדרום; והאחרון, שהוא גם הפיצ׳ר הראשון שלו באורך מלא – ״הגדת קיבוץ״ – על זוג שחוזר לגור בקיבוץ, בכפר עזה, רגע לפני שהם מקימים משפחה.

זמן קצר אחרי הצילומים של ״הגדת קיבוץ״ הגיעה המציאות. בשבת בבוקר, בשבעה באוקטובר, מחבלים חדרו גם לבית של יהב. הוא נלחם בהם עד הרגע האחרון, ונהרג. והנה במציאות, האב קובר את בנו שנהרג בידי מחבלים שחצו את הגדר מעזה; אשתו של הבן, שי-לי, ובתו שייה בת החודש, ניצלו בזכות גבורתו. הקיבוץ נהרס, חלקים ממנו הוחרבו עד היסוד, רבים מהשחקנים לרגע, חברי הקיבוץ שהשתתפו בצילומים, כבר אינם בין החיים. 

יהב וינר ושי-לי עטרי. צילום: מ״ל
יהב וינר ושי-לי עטרי. צילום: מ״ל

״ליהב היו עיניים כחולות גדולות, ואת החיוך הכי יפה במשפחה״, אומרת מיכל וינר, אימו של יהב. ״הייתה בו רגישות מיוחדת, עוד כילד כתב לי ברכות ליום הולדת שהייתי בוכה מהן. כששאלו אותי עכשיו מה להביא לי מהקיבוץ, ביקשתי אלבומים ואת הברכות של יהב.

״מאז שהיה קטן הרגשנו שהיה לו ראש אמנותי, הוא ניגן בגיטרה, תמיד הצחיק עם ההומור שלו ועשה חיקויים בארוחות שישי. הוא רצה להיות שחקן, ונרשם לניסן נתיב. לפני כן מאוד התלבט, אבל אמר לנו שאם הוא לא ינסה את זה, הוא ירגיש פספוס בחיים. הוא סיים את הלימודים בניסן נתיב, ושיחק בכמה תפקידים, אבל זה לא הספיק לו. בלימודים הוא גם הכיר את שי-לי, ומהרגע הראשון הם התחברו לאדם אחד, לא נפרדו. הוא מאוד אהב אותה. היא החליטה להמשיך ללמוד קולנוע באוניברסיטה והוא הלך ללמוד קולנוע במנשר״.

דיויד נוי, ראש המחלקה לקולנוע במנשר, מספר שמההתחלה וינר היה אחד הסטודנטים הבולטים, וידע שהוא רוצה להיות גם תסריטאי ובמאי. ״הוא הגיע בגיל בוגר יותר מרוב הסטודנטים, עם ניסיון של לימודים קודמים כשחקן. מהניסיון הזה הוא שאב את ההבנה העמוקה איך עובדים שחקנים, איך עובד עולם הרגש, והוא השתמש בזה בעבודה איתם בכישרון רב.

״זה דבר שלוקח זמן לבמאים צעירים לקלוט, ויהב ידע. הוא שאל שאלות, הציע הצעות, לאו דווקא קונבנציונליות ולא חיפש תשובות פשוטות: הוא אתגר את כולם, בעיקר את עצמו. היה ברור שהרמה שהביא מאוד גבוהה. מה שעוד היה מיוחד ושונה בו, שהדרייב שלו לא בא על חשבון חברים ומשפחה. גם שם היה לו קסם מיוחד שגרם לו לבלוט מאד.

״דרך העבודה על הסרטים שלו הכרתי את שי-לי. הם עבדו יחד באופן צמוד, כתבו, ביימו, שיחקו בסרטים אחד של השני. ביום הראשון, כשיהב עוד הוגדר כנעדר, שי-לי פתאום שמה לב שיש מוטיב מצמרר בסרטים שעשה – על האלמנה, הילדה שמחפשת את אבא, על האבא שקובר את בנו. צחקנו כשהוא הציע ללהק את אבא שלו לתפקיד השחקן בסרט קבורה אינדיאנית, אמרנו לו שאולי זה לא בדיוק רעיון טוב, אבל מי העז לדמיין שזה מה שיקרה?״.

כולנו נצטרך למצוא כוחות

בסרט ״הילד״, שהתגבש מהרגע שיהב התחיל ללמוד, הוא רצה לעסוק בעולם שממנו הגיע, כפר עזה. ברקע הדברים סיפורו האישי כנער – פצמ״ר מעזה הרג את השכן שלו ואבא של חברו, ג׳ימי קדושים, ויהב היה זה שמצא את הגופה. ״זה אירוע שמאוד השפיע עליו והוא עשה מזה סרט רגיש על הקשר בין אב לבנו הפוסט־טראומטי, שחיים בקיבוץ על גדר המערכת. בתחילת הסרט יש דימוי מדהים של מים שמתפרצים לשדה, יש אזעקה והאבא מנסה לגונן על הבן. 

״הסרט מדבר על יחסים, על הקושי במשפחה קטנה שמתמודדת עם הפוסט־טראומה של הבן בקיבוץ שנמצא תחת אזעקות, ומצד שני יש משיכה גדולה למבט על האחר, על הפלסטינים שמעבר לגבול, ועל המצב הדואלי שהם חיים בו. המבט נוכח בסרט, לא מושא המבט: אין פלסטינים, יש הרבה דימויים. הסרט משקף במידה רבה את המורכבות של מה שאנחנו חווים עכשיו״.

הילד. צילומים: בן פלד

ובמילים של יהב, טקסט שכתב כשיצא בקמפיין גיוס המונים לסרט הגמר שלו: ״הסרט הזה מבוסס על חוויות אישיות שלי, שחוויתי על בשרי ועל בשר אחרים. הקיבוץ שלי שאני כל כך אוהב, שלאחרונה חזרתי לגור בו עם אשתי, שתושביו מגדירים אותו כתשעים וחמש אחוז גן עדן וחמש אחוז גיהנום, ספג מהלומות קשות לאורך השנים, ואני רוצה לתת קול אמנותי למקום הזה, לתושבים שלו״.

״ויש עוד דבר שמתחבר למה שקורה עכשיו, הסרט האחרון שלו, ׳הגדת קיבוץ׳״, מוסיף נוי. ״יהב זכה בפרס כספי שאיפשר לו לעשות פיצ׳ר דל תקציב. הוא כתב תסריט על זוג שעומד להקים משפחה וחוזר לקיבוץ. במידה מסוימת זה הסיפור שלו ושל שי-לי: הם עברו מהמרכז לגור בקיבוץ. שניהם השתתפו בסרט כשחקנים הראשיים, והרבה ניצבים היו חברים מהקיבוץ. יהב היה נחוש לצלם את הסרט ולסיים אותו, ועבד עליו באינטנסיביות רבה, במהירות.

״זה תהליך שיכול לקחת שנים והיו מי שניסו ללחוץ עליו שיחכה רגע, שיצלם באוקטובר, נובמבר, אבל הוא היה נחוש לסיים. הוא רצה להספיק הכל לפני ששייה נולדה. בסופו של דבר הסרט הזה נשאר כאנדרטה קולנועית אנושית״.

מיכל, אמו של יהב מוסיפה: ״בדיעבד, הסרט הזה הוא הצוואה שלו. רואים את הקיבוץ היפה, השתתפו בו חברים מהקיבוץ, שהרבה מהם נרצחו ואינם, וגם הוא איננו. הוא הספיק לצלם את הסרט ונשאר להם רק לערוך אותו. ביום שישי, לפני אותה שבת נוראית, יהב ושי-לי ביקשו שנשמור למחרת על שייה, כדי שיוכלו לעבוד עליו. עכשיו שי-לי תצטרך למצוא כוחות ולהצליח לערוך אותו לבד.

״כולנו נצטרך למצוא כוחות. יהב הוא הילד הבכור, זה שהעיניים של האחים שלו נישאות אליו. במשפחה היה דומיננטי ותמיד דאג בכל שישי לבקר ולדבר עם סבא וסבתא שלו משני הצדדים. גם עכשיו, בשבעה, שבעצם נמשכה שבועיים, עד שזיהו, ואז הלוויה, מגיעים כמויות של אנשים שאנחנו שומעים מהם כמה יהב היה משמעותי עבורם. הרבה תלמידים שלו ממכללת ספיר, שאותם הוא ליווה כרכז הפקות, מספרים כמה הוא דחף אותם קדימה, אמר להם לא לוותר ועזר להם״.

האמן חן חפץ, חבר של יהב מהלימודים בניסן נתיב, כתב לו מכתב אישי אחרי הלוויה: ״ההלוויה שלך היום הייתה אחד הדברים הכי כואבים שחוויתי. כל כך הרבה אנשים אוהבים אותך. כל אחת ואחד עם חוויה כל כך אישית מולך. נדהמתי להקשיב ולגלות כמה היית משמעותי עבור כל אחת ואחד בצורה כל כך ספציפית ופרטית״.

ועוד הוא משתף על הקשר המיוחד שלו עם יהב: ״כשרק סיימתי את הלימודים הזמנתי אותך לתהליך יצירה ולעבודה משותפת עם קבוצה של בנים שלא היכרת, לעבר משהו שלא הייתה לו צורה ברורה. לא היססת לרגע. סמכת עליי והרגשתי אותך סקרן ונלהב לנסות את הרעיונות המופרכים שלי. לא ידענו לאן זה יוביל אבל נתת לי להוביל אותך. זה היה כל כך מרגש ומיוחד, העבודה הייתה כמעט אך ורק אחד על אחד, צללנו לזיכרונות מגיל הנעורים, שיתפנו אחד את השני במחשבות הכי כמוסות, וזה פתח לנו עומקים של כנות וקרבה בחברות שלנו״.

נוי: ״הסרטים של יהב זכו להצלחה, השתתפו בפסטיבלים שונים וזכו בפרסים. יומיים לפני אותה שבת, התקשרתי אליו להזמין אותו להתארח במנשר בתחילת שנת הלימודים ולדבר עם הסטודנטים החדשים. זו מסורת שכל שנה אני בוחר את התלמידים הבולטים לבוא ולדבר. הוא התרגש מזה ושמח.

״באותה שיחה דיברנו על הדברים הקטנים של החיים, כמו איך זה להתעורר בלילה לתינוקת, וגם דיברנו על הסרט שלו שהתקבל לפסטיבל מינכן, פסטיבל בינלאומי נחשב לסרטי סטודנטים. היינו אמורים לנסוע אליו יחד. הכל הלך לו כל כך טוב, הוא הצליח, הייתה לו אהבה גדולה, נולדה להם תינוקת, בשיא התנופה, הכל נעצר״.

יהב וינר, בן 37 במותו, השאיר אחריו הורים ושלושה אחים, שי-לי אשתו ושייה בתו התינוקת.

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים