תפריט
כך נפגשנו: יסמין אספה אותי מהרכבת, שתינו נוסעות בדרך לכפר ערבי בגליל. באחד הסיבובים, היא בלמה לפתע, כשראתה אישה חוצה את הכביש מבלי להסתכל. ‘הנה שאלת מה אני עושה, אני עובדת עם אנשים כמוה, אני עובדת איתה. יש לה לקות ראייה, היא עיוורת’. הייתי די מופתעת, האישה הלכה כאילו היא רואה מצוין, בביטחון, ראש זקוף, לרגע לא הייתי מנחשת. ואז דברתי עם יסמין, שכבר 30 בתחום העיוורון ולקויות ראיה, והבנתי עוד כמה דברים שלא ראיתי קודם.
1. להיות עיוור זה נשמע לי כמו לוותר על החוש הכי חשוב
לדעתי חירשות זה קשה יותר. אמנם אני פחות מכירה את הלקות הזאת, אבל אני יודעת שלעיוורון יש הרבה פתרונות, עזרים, כמו קביים לעיניים, שעוזרים לאנשים לתפקד.
2. לתפקד אולי כן, אבל לא לראות, לא לראות צבע
בערך 90% מהעיוורים רואים משהו. יש הבדל עצום, יום ולילה, בין לא לראות בכלל, הכל שחור, לבין לראות כתם, שזה משהו שרובם רואים, יש להם שריד ראייה. כשאת רואה כתם, את כבר לא צריכה להסביר מה זה צבע. את יכולה בכלום ראייה להבין שיש צבע.
בנוסף, רוב העיוורים התעוורו במהלך החיים ואנחנו מנסים לשמר להם את הזיכרון החזותי, שזה דבר מאד חזק. ככה למשל אנשים לומדים ניידות ממקום למקום, כמו האישה הזאת שראית. יש לה שרידי ראייה, שמאפשרים לה ללכת בביטחון.
תלוי מה הלקות שלה, זה יכול להיות עניין של חדות ראייה והיא רואה מטושטש. אולי זה עניין של שדה ראייה, ואז לא בטוח שהיא רואה לצדדים או למטה, ואז היא תתקל בחפצים או לא תראה מדרגות.
3. יש 'חוש’ שאת מרגישה שהתפתח אצלך ב – 30 שנה בהם את עובדת עם אנשים עיוורים?
אני לא יוצאת מתוך הנחה שאנשים רואים 6/6, למשל אם משהו מתברבר בדרך והוא נראה רגיל, אני תמיד חושבת שאולי הוא לא רואה טוב. או אם מישהו לא אומר לי שלום, אני לא חושבת שהוא סנוב, אלא שאולי הוא לא רואה טוב. גם כשאני נתקלת בשגיאות כתיב, אני חושבת שהאדם עושה מאמצים גדולים להיות כמו כולם, ואולי הוא לא רואה טוב.
4. זו ממש הסתכלות אחרת..יצא לחוות אותה דרך מטופלים שפגשת?
כשהייתי מורה שיקומית לעיוורים, היה לי מטופל שהתעוור בגיל 30+ שנכנס לי לנשמה. הוא היה בחור מאד עצמאי, עבד קודם, ואז מהיום להיום הוא נעשה עיוור, והחיים שלו נעצרו. הוא התעוור לחלוטין תוך זמן קצר, וכאילו עולמו חרב עליו. בתוך כל התהליך שעבר הוא החליט הוא רוצה לצאת, היה לו מאד חשוב.
אחרי זמן מסוים הוא אמר לי משפט שלא אשכח אותו לעולם “לפעמים שאני הולך עם המקל בדרך, ברחוב, אני שוכח שאני עיוור. אני נכנס לקצב הליכה, ואני הולך כמו כולם, שומע כמו כולם, חוצה כמו כולם, פשוט שוכח שאני עיוור”
זה הייתה בשבילי התגלות שאפשר אחרת, אפשר לעשות דברים אחרת.
5. אנשים עם מוגבלות 'זוכים’ למבטי הרחמים מהאנשים ברחוב, שאולי עיוורים לא רואים אותם, אבל בטח מרגישים משהו
הם לא רואים אותם, אבל הם שומעים את הציקצוק, את הצ’ צ’ שאנשים עושים בדרך 'איזה מסכנה’ 'איזה מסכן’ וזה מאד מפריע להם. הם רוצים להיות כמו כולם. הם רוצים שיעזרו להם מתי שצריך עזרה. הם שונאים רחמים, ואנשים מאד צריכים להשתדל לא להתנהג ככה, כי זה לא מעצים.
(–פתאום 'בום’ הרכב נכנס לבור וקיבל מכה חזקה שמקפיצה את שתינו.. אנחנו ממשיכות לנסוע, ומתפלאות איך לא ראינו את הבור..ותוך כדי מבינות את המשמעות של מה שאנחנו אומרות ןויסמין אומרת את זה בקול: –)
'לפעמים אני חושבת מה היה קורה לי אם חלילה הייתי מתעוורת..’
6. אני לא רציתי לשאול..
אבל זו שאלה שעולה – האם אני הייתי מתמודדת כמו שאני חושבת שהפונים שלי צריכים להתמודד? ואני לא בטוחה שהסנדלר לא הולך יחף..
אני חושבת שזה היה לי מאד קשה ואני מקווה מאד שזה לא יקרה, אבל אני באמת מאמינה שעיוורים יכולים לעשות המון דברים. אולי חוץ מלהטיס מטוס, לעבוד במעבדה או לנתח חולים. הם יכולים לעבוד בהרבה תחומים ולעשות הרבה דברים. אני לא אומרת את זה כמשפט פלקט כזה, אני יודעת על מה שאני מדברת, אני רואה את זה.
יסמין בורנשטין.
