שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 200, ורדה. אין חגיגות היום.

הקדמה מאתמול:

עוד רגע חצות. הבטחתי לעצמי שהראיון של מחר יהיה מוכן בזמן, והנה עוד רגע חצות, ועוד אין לי מילים. עדין לא יודעת מה רוצה לומר.

את זו ה-אישה של היום, אין ספק.

אז מה לכתוב ‘כך נפגשנו’? אולי 'כך נפרדנו’?

8 שנים שאת כבר לא פה.

אז איך מראיינים מי שכבר איננה? איך?

אז אספר.

מה אספר? אספר בשבחך? בגדולתך? על נתינתך הנדירה?

בין המרחב הפרטי לציבורי נאמרות הרבה מילים ביום שכזה, ואני חושבת מה מתוך הדברים ראוי שיצא החוצה, במה לשתף, אם לשתף.

אין סיפורי גבורה, אם היה סופר בחצר ביתנו, היה מתאר במילים את הפעולות הקטנות שלך ביום יום, שעשו אותך כזאת גדולה.

לא אתאר.

המילים לא יעשו איתך חסד, צרות ומצמצמות כל מה שאתאר. ואת בכלל לא אהבת זרקורים.

אבל את צריכה להיות פה!

בסופו של דבר הפרויקט הזה נולד ממך. מתוך הראייה המיוחדת הזאת שלימדת אותי להסתכל החוצה על אנשים. מתוך הרצון לביט פנימה, להכיר את מורכבות הזו שבי, שבך, זו שעוד לא פרמתי את כולה. אני מסתכלת על מילים שכתבתי לך בספר לזכרך לפני כמה שנים:

“בעיקר אפשרת לי להיות בן אדם, אפשרת לי לראות את העולם כמקום שהכל אפשרי בו, עם פתיחות וקבלה של מגוון האנשים, הדעות, הצבעים והטעמים שיש”

אין לי עוד מה להוסיף. מוקדם בבוקר, נצא לעיר הזאת, בה נשארת את, והלכת.

**

בד"כ מעלה את הראיונות כמו שהם, הפעם מחפשת פרספקטיבה עם עיניים עייפות. “נו איך זה?” אני שואלת את דנה, אחרי שהקראתי לה את המילים פה למעלה. היא עונה שזה נשמע כמו הקדמה למשהו.

אני הולכת לישון ומחליטה לא להעלות. לתת ליום הזה להיות, לכתוב מתוכו.

עכשיו כשכבר שוב לילה והיום נגמר, אני מבינה עד כמה את כל-כך הווה.

**

כל השדים והרוחות מהיום

עמדנו כולנו בהר הגבוה מעל המצבה. כל תזוזה של מישהו, הכניסה את כולנו לצחוק היסטרי, פורקת מאיתנו את המתח שסחבנו עד אליך, ואז הם הגיעו. מספקים את הסצנה הסוראליסטית הראשונה ליום הזה.

כל שנה אנחנו נפגשים ביום הזה. תמיד זה רק אנחנו והם, בחלק הזה של ההר, חבורת חסידים עם השטריימלים והקפוטות. 

תמיד נדמה לי שהם באים כמו למשימה. יורדים מהמיניבוס, מתקרבים למצבה הסמוכה, מתפללים כמה דקות ועולים חזרה. מעולם לא דברנו.

הפעם הם מתקרבים אלינו, ושואלים “רוצים שנגיד אתכם 'קדיש’? עמדו קפואים מחכים לתשובה המגומגמת שלנו "אה..כן.. טוב, בסדר" והנה זה מתחיל והם קוראים בקול ואני עומדת מהצד, לא מאמינה למראה החבורה המוזרה מעליך.

לרוב הסתכלת על אנשים מבעד למעטה של אידיאולוגיה, בחנת אותם לפי המבט בעיניים, אבל הפעם בטח היית צוחקת, או אומרת להם שהם וודאי התבלבלו ואומרת להם ללכת..

זה נגמר. בדיוק כשאמרנו 'אמן’ הם הסתובבו והלכו למיניבוס הזה שלהם

אצלנו הכל מתחיל.

מאד בקצרה אספר שמרגע זה למשך השעות הבאות, חשנו כמו בכישוף: ההתעלפות אל תוך חלקה שעדין ריקה, ההבנה שבאה בהתעוררות, עלובי החיים שפגשנו למעלה ליד הלקסוס המפוארת, המפגש המקרי בין המוני אדם שחיבר לרגע בין אלו שלא דיברו שנים, השיחה בתוך הקפה בעיר..

[אלו תיאורים שיישארו עבורכם סתומים, כי לא פרטתי את המורכבות, אבל בגדול אומר שכל הזמן התרחשה פעולה נסתרת שהרכיבה מחדש חלקים: מחשבות, הבנות ואנשים שנפרדו – מעגלים בהם הכל התחבר כמו שלא קרה קודם, ובעוצמה].

בתוך כל סיטואציה עולה המסר:

"שימו לב לחיים, אין זמן לכעס. מלאו אותם בשמחה ותהיו מאוחדים”

איך אפשר להסביר את זה? הרגשנו כי יד נעלמה מכוונת אותנו לשמוע שוב ושוב את אותו המסר, והיא שלך. תגידי, את לא אמורה לא להיות פה? אחרי כמה שעות כאלה מרגישה מסוחררת, שמספיק לי, נכנסת לסרט של מישהו אחר בקולנוע הסמוך. בחירה מקרית.

“את צריכה לקנות כרטיס בקופה, זה למעלה” אומר לי הסדרן ומסתכל עליי.

כנראה ידע מה שאני לא ידעתי עדין, שזה סרט בשבילי בדיוק לרגע הזה. ואז מוסיף “את רוצה לקנות אחר כך? כנסי, הסרט כבר מתחיל”

אני מתיישבת באולם הגדול שמלא בכיסאות אדומים ומעט אנשים, והנה סצנה ראשונה מתחילה:

לוויה, צעקות ובכי עטופים בצחוק.

אחרי שעה וחצי סצינה אחרונה: יושבים שבעה, מתפללים ושקט.

באמצע סיפור שמערבב מציאות ודמיון. בתוכו ראיון אחד ארוך שלה עם מי שכבר איננה. [הנה, היא יכולה לשאול את מי שהלכה ובכל זאת מקבלת תשובות!]. בתוך הראיון חזר המסר, 'דם זה לא מים, אתם צריכים להיות אחד בשביל השני’.

אני יוצאת מהסרט המומה. לא היה לי מושג שבזה יעסוק הסרט. הכל זר. הכל מוכר. החורף המפתיע הזה שחיכה לי בחוץ השקט, רק הוסיף לסערה בראשי. הלכתי לקופות, רציתי לשלם, כבר לא היה שם איש. שוב הכל התבלבל לי. עמדתי מול הדלת הנעולה והבטתי למעלה לשמים האפורים.

להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל ספטמבר|דף הבית

 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365 

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים