יום 207, טל. רקפת, ולא במקרה 

כך נפגשנו: טל יצאה הרגע מהבית שלי. אני מרגישה מוארת, במובן הכי שמש וארצי שיש, שמח לי בלב. הרגשתי את הניצוץ הזה אצלה כשנפגשנו אי שם לפני 8 שנים בערך בסטודיו שלה. יש אנשים שאתה שומר שנים בלב, את חווית המפגש איתם. יום אחד החוויה הזאת שולחת נבט קטן החוצה, כמו יוצאת מפקעת ומקבלת את המקום שלה, והלב מתרחב.

זאת דרך יפה לתאר את טל, שבאה שידיה מלאות בתשורות מפתיעות, פקעות וזרעים של פרחי חורף צבעוניים. מבין כולם בולטות שתי פקעות חומות מחוספסות ושמנמנות. מה זה? אני שואלת, “אלו רקפות. צריך לדעת איך לשתול אותם לאיזה כיוון, ואז הם פורחות במלוא תפארתן”.

1. טל:

אני מנסה לחשוב למה בחרתי לך את הרקפות עכשיו, מה באינטואיציה הוביל אותי לזה? כי יש עוד זרעים שם בצד, והפקעות היו הבחירה הראשונה שלי.

אני חושבת על זה שהפקעת של הרקפת טומנת בתוכה איזשהו סוד בפנים. פתאום באה ההבנה הזאת שכל שנה היא מתחדשת במין מחזוריות קסומה. בכל פעם יוצאת  ורודה ואופטימית, בהכנעת ראש, מקבלת את הקסם הזה של הבריאה ושל היווצרות מחדש. היא גם נובלת ומתכנסת בחזרה לתוך עצמה, אוגרת כוחות ומתחדשת שוב פעם בשנה אחרי.

החזקתי אותה ביד והרגשתי שיש בה משהו מאד נכון לי עכשיו, איזה  קשר בבריאה הזאת של הרקפת.

2. לאיזה שלב ממה שתיארת את מתחברת עכשיו?

אני במחזור שלישי של עשייה עיצובית ב – 9 שנים האחרונות. הפעם זו תקופה מאד משמעותית לי, כי עברתי תקופה של הורות, ושל אמהות, יש לי ארבעה ילדים, והתנדנדתי בין להיות עצמאית להיות שכירה, ועברתי את המשבר שלי בנישואים, ועברנו בתים ועם ההורים, ועברנו כבר.. ועכשיו אני מרגישה שזה המקום שלי, אני אוטוטו בת 40.

התחושה היא שזה המחזור שלי עכשיו. אני מרגישה שאני הפקעת עכשיו אני הניצן הראשון. יש הרבה אופטימיות באוויר למרות שאני שומעת כמה זאת תקופה רעה כמעט בכל מקום, מהבית,  מחברים, בקורס שאני עושה – כולם מדברים על השבתה, על לפני מיתון ומלחמה.. ואני רואה שהחיים מחייכים אליי מכל מקום. אני מרגישה שהם אומרים לי ‘טלי לכי עם האמת שלך’, כאילו הורוד עומד לצאת..

זה המקום של החיבור לפקעת. אני מניחה שאני סוג פקעת רקפת, פקעת לפני פריחה..

3. (–המראיינת נמסה כליל על שולחן האוכל ונותרה ללא מילים–) וואו איזו התחלה מרגשת, איך ממשיכים מפה?

זה יצא באופן אינטואיטיבי..

4. הכי נהדר זה האינטואיטיבי

אף פעם לא חשבתי על זה ככה. את יודעת, את נכנסת לשדה של רקפות וזה מהמם, אבל לא חשבתי על הפקעת כפרט. על הדבר הזה שהוא אפור וחום וחסר חיוניות ואיזה פלא טמון בו.

5. וזה מתחבר יופי לגיל 40 שמדברים עליו.. על השינוי האמיתי מעבר לסמליות של המספר

יש קבלה שעברתי משהו מסוים ועכשיו אפשר להתחדש, ולפרוח ולראות אחרת את הדברים, לטובה.

6. את יכולה להיזכר איך היה הרגע הזה שהיית לקראת גיל 30 ? יש משהו דומה בין התקופות?

אני חושבת שההקבלה היא שבשניהם רציתי לטרוף את העולם. ההבדל הוא ששם היה לי רעב לא מבוקר ולא מפוקס. ידעתי שאני רוצה להתחתן, שאני רוצה להיות גרפיקאית, שאני רוצה להיות מעצבת..הכל יחד במין כאוס.

היום כל דבר יושב במקום. אני בהבנה של מה אני, ומה אני רוצה לעשות, ומה התשוקות שלי, ומה האהבות שלי, וליד מי אני רוצה להיות. עם התשוקה הזאת באה אהבה מאד גדולה.

אז היא לא הייתה. היה רק רעב עיוור. היום יש בי אהבה אמיתית לעשייה שלי, למשפחה, לבן זוג שלי, להורים.. אלו מקומות שהיו עקרים, הייתי עקרה בהם.

7. נשמע שיש לך צידה לדרך, את יודעת לאן את הולכת עם זה?

יש מטרה, ויש חזון אבל זה בעסק, שם הדברים מוגדרים. לגבי החיים בבית אין משהו כזה. אנחנו בית לא שגרתי במיוחד.. החוקים מאד גמישים, הבית שלנו מאד פתוח.

8. במה למשל זה מורגש?

יש לנו בית מאד גדול, 2 קומות, חדרים עם נוף מקסים, הרבה מרחב ובסוף כל לילה כל ארבעת הילדים שלנו ישנים במיטה שלנו..

או ארוחת הערב שיכולה להתחיל באופן מאד סולידי, ופתאום תוך כדי ישפריצו מים, ומטחי פירה יהיו באוויר, זאת רוצה לאכול עם הידיים והוא לשחק עם האוכל, וזה כמובן אפשרי מבחינתנו.

9. אני חושבת על זה שאפשר לראות את זה בעבודות שלך..

זה מגיע גם משמשי, בעלי. הוא מין דודי שמחה כזה, נראה כמו קוז'אק אבל הוא ילד. בתחילת השנה הוא נשא נאום בבית הספר וזה היה נאום של בוב ספוג.. הסגנית התקשרה אליו ואמרה לו ש- 70 שנה לא היה דבר כזה..

נקודת המבט שלנו היא אחרת על החיים ועל הילדים. אנחנו לא מסתכלים על הילדים כאילו כל הזמן צריך לחנך אותם, ולרדות בהם ולהגיד להם מה לעשות. הם כמונו בדיוק. אנחנו מסתכלים עליהם בגובה העיניים, אתם בוגרים ואתם אינטליגנטים ואז כל התנהלות היא כזאת שאתם חופשיים. יש גבול של מה לא לעשות, מה 'לא בסדר’, אבל הגבול של 'הבסדר’ זה שתהיו חופשים ומאושרים.

10. אם מסתכלים על האוסף החיוכים שלך, נראה שזה משהו שאת לוקחת איתך לכל מקום

זה הכי מראה שזה נמצא בכל מקום, רק צריך לראות. אם יהיה סדק קטן, אפילו חרך, זה יהיה שם.

זה להפוך כל דבר ולראות בו את הטוב, למשל יש לנו משהו במשפחה ששמשי המציא – כשאנחנו באים לאזכרה של אבא שלו הוא קונה בלוני הליום. כל אחד מהילדים מקבל בלון וכותב ברכה, מילה, לסבא ושולחים את הבלון לשמים.

יש פה הסתכלות שסבא לא סתם קבור כאן, אלא סבא מלאך! סבא בשמים! זה משנה את כל הטקסיות של האזכרה, זו פריחה!

ההפוך הזה, הרצון כל הזמן לראות את הטוב, להביא את הרוח הזאת, את האופטימיות הזאת, לאפשר את הבלתי צפוי, להיות לא להיות קונבנציונאלי, לא ממושמע מידי, כל זה בא לידי ביטוי בעשייה שלי בחיים ובסטודיו.

11. אתה לא יכול ללמוד להיות לא קונבנציונאלי זה משהו שהוא בך

חד משמעית

12. זו מתנה

לגמרי

13. כשיודעים להסתכל

כשלומדים להסתכל, להיות קשובים. לקבל את זה, ולזמן את זה תמיד.

טל טנא-צ'צ'קס, לאתר >


 להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל ספטמבר|דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365 

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים