תפריט
כך נפגשנו: אחת הכתובת המעניינות שקראתי בחג, היא על נכדתו של שלום עליכם, שכבר בת 100. לא רק מעניין הגיל המופלג התמוגגתי, אלא מהרוח הצעירה, מהפעלתנות, שאין לה די. תוכניות רבות עוד לפניה, כאילו “זמן הוא רכבת ארוכה השועטת על פני ימים ושנים” ואין לו סוף.
גם אצל תקוה התכונה דומה. עוד רגע היא בת 80, וגם היא עסוקה עד מאד בעשייה, חדורת אמונה ורצון עז לשנות, לתקן. משנסת מותניים ונלחמת בתחנות רוח בירוקרטיות במלוא המרץ. דברו איתה ותבינו עד כמה היא לא תרפה עד שתצליח. תצליח ואז אולי תעצור לנוח. אולי.
מה את רוצה לתקן?
את חלוקת הנכסים בתוך המשפחה, את ההסתכלות על השותפות של האישה והכרה בחלק שלה בתוך המשפחה ע"י החוק. זה חשוב כי ברגע נשללת ממנה פנסיה ע"י החוק, האישה נשארת ללא בטחון כלכלי לעת זקנתה.
מתי זה קורה?
עקרת הבית עובדת חינם ולא תמיד מקבלת את זכויותיה למשל ברגע של פירוק השותפות עם בין הזוג וחלוקת הפנסיה. כל עוד הגרוש בחיים (ויש להם הסכם הוא מעביר את הפנסיה אליה), יש לה קיום, כי לרוב הוא היה המפרנס הראשי, אך אם הוא נעלם, אין לה קיום. מבחינת החוק היא מאבדת את הפנסיה.
יכול להיות מצב שהאישה שחיה איתו כמה שנים, תקבל הכל, והיא שחיה איתו 40 שנה, לא מקבלת כלום וזה לגמרי חוקי, כל האבסורד הזה. לא מעריכים את השותפות של האישה שעובדת בחוץ, ועובדת בבית במשרה חינם, ובסוף באים ונשללת ממנה הזכות לקיום בכבוד בזקנה.
התוצאה הזאת וודאי מרתיעה נשים לבחור לחיות איך שהן רוצות
בהחלט, זה מונע מנשים להתגרש, או שאם יש גירושין, האישה איבדה את הפנסיה שלה לזמן הזקנה, כי לרוב הגברים הם בעלי הפנסיה הגבוהה. לנשים אין רצף בין העבודות, יש הפסקות של הריון לידה, המשכורת נמוכה יותר.
גם אם יש פנסיה אז מפרקים את זו של האישה ‘רק נוסיף עוד חדר, נעשה בר מצווה לילד. ניסע לטיול’ ואיכשהו תמיד מגיע המשפט 'יש לנו את הפנסיה שלי, בשביל מה את צריכה’ ואז בגיל מבוגר יותר, כשהאישה נשארת לבד, אין לה כלום.
מה הביא אותך להתעסק עם זה?
אני גרושה והגיע רגע שהבנתי שאין לי פנסיה, אחרי שנים שהייתי איתו והסתובבתי איתו בנסיעות לחו"ל, ועבדתי בבית ובחוץ. פתאום חשבתי מה יהיה עליי? כשיצאתי לפנסיה פתחתי את העמותה.
אני מנסה לקדם הצעת החוק שגם במות בן הזוג, הפנסיה לאישה הגרושה לא תופסק. שיכירו בזה כקניין של שני בני הזוג, וללא תלות בגבר, אם חי או מת.
אילו תגובות קיבלת שהתחלת?
התחלתי לפני 11 שנה והקמתי את העמותה. פניתי לארגוני נשים, אבל אז זה לא עניין אותם. לא ויתרתי ואחרי מלחמה מאד ארוכה, הצלחתי לגרום לשינוי חברתי, במובן שהיום מבינים שזה לא בסדר ככה וצריך לשנות, החוק עבר קריאה טרומית, ואם יערכו את הטיוטה, מה שנמשך בלי סוף, זה יעבור לקריאה ראשונה. היום כן יש לי תמיכה של הארגונים.
חוץ מזה יש כמובן עוד גורמים שזה לא מתאים להם, כל השינוי הזה, חברות הביטוח ובעיקר הגברים עצמם.
הגברים? מאיזו סיבה?
עניין מצ'ואיסטי. הם מעוניינים שהמאהבת תקבל את הכסף ולא האישה שחיה איתם 45 שנה. עצם העובדה שברגע שהוא מת, היא מפסיקה לקבל את הכסף ובעצם תלויה בו, זה כבר עניין מצ'ואיסטי. בהודו מעלים נשים על מוקד מאותו מניע, והנה זה קורה גם כאן.
יש לי מקרה של אישה בת 75, שנשארה בלי כלום שהבן זוג שלה קם ועזב לטובת מאהבת. היום היא צריכה לחיות על חשבון בתה, וכל התערבות המשפטית לוקחת המון זמן, הכל נתקע שם בדיונים אינסופיים והחלטה למי שייך הקניין.
איך זה שארגוני נשים לא קידמו את החוק?
רוב הנשים שפעילות בארגונים, הן מובטחות פנסיוניות, הן רואות בעקרת הבית משהו לא מכובד. כמו הקמפיין הזה עכשיו של 4 השחקניות שהפסיקו לעבוד, ויצאו בצעקה 'הפכו אותנו לעקרות בית’ – אמנם חתמתי על העצומה, אבל מה זה הזלזול הזה? כל אחת מאיתנו היא עקרת בית בדרך מסוימת, אי אפשר לצאת מזה.. האחריות בבית פוגעת בקריירה שלנו.
מאיפה יש לך כח להמשיך להילחם?
בהתחלה מאד צחקו ממני, אבל המשכתי. לא יודעת מאיפה יש לי את הכח, אבל יצא מזה משהו. הבעיה רק הולכת למחמירה כיוון שאחוז הנשים הגרושות בגיל הגבוה, מאד עלה. בכלל זה נוגע לכל אישה כי היא לא יודעת אם היא תתגרש או לא. יש 'אופנה’ לגברים שאחרי 20, 30 שנות נישואין, לוקחים צצקה צעירה והרבה נשים מוצאות עצמן לא מוגנות.
תקוה רגר.
