תפריט
כך נפגשנו: אחרי 4 ימים של חג + שבת = חופשה משפחתית אינטנסיבית, דיברתי עם הדס על חינוך. הבחירה בהדס כמרואיינת הייתה אקראית לחלוטין, אך הגיעה בדיוק בזמן. בדיוק שהייתי צריכה שמישהו יזכיר לי מחדש את עקרונות החינוך. זה כל העניין בעצם בלהיות הורים, בלעסוק בחינוך – היכולת לזכור את מטרות העל, את תפקידנו האמיתי. לא עניין פשוט כששוחים ביום יום, בשבתות ובחגים.
1. מה היה הביא אותך לעסוק בהנחיית קבוצות לאמהות?
התגלגלתי ממש במקרה לעולם החינוך. יצא שפנו אליי להיות מחנכת של נוער בסיכון, לא משהו שהכרתי, המקצוע שלי הוא עיצוב תאורה.. אבל ככה יצא ובמשך שנה זה מה שעשיתי.
זאת הייתה שנה מאד מטלטלת עבורי. בדיוק הייתי בצומת מקצועית אחרי הלידה השנייה, סיימתי קורס של הנחיית קבוצות אבל עוד לא עסקתי בזה ודי חיפשתי את עצמי. באיזשהו שלב קלטתי שאני בעצם עושה את אותו דבר בבוקר עם הנוער בסיכון ובבית עם שתי הבנות הקטנות שלי – עוסקת בהצבת גבולות ובאהבה ללא תנאי.
יותר מזה, הבנתי שאם הדברים נבנים נכון מהבית, הילדים לא יגיעו למקום של להיות נוער בסיכון. אחרי שבית הספר נסגר, החלטתי שאני רוצה להמשיך עם נושא החינוך ולתת להורים כלים.
2. אנחנו באמת צריכים לדעת כל כך הרבה? לא מספיק שנבוא עם הכוונות הטובות מה שיסתדר יסתדר, ומה שלא, לא?
נגעת בעצם העניין, כי אף אחד לא נותן לנו רישיון להיות הורים.. אנחנו מעניקים חשיבות מאד גדולה לרישיון נהיגה, לתעודות בפיזיקה ובעוד אלף דברים חוץ מלהיות הורים. אני חושבת שזה סוג של הפקרות.
גם אם כל ילד נעשה באהבה, לא כל הורה יודע איך להיות הורה. יש המון גירויים ובלבול. לקחו לנו את כל שיטות החינוך הישנות כמו הלקאה, צייתנות, החוקים הנוקשים ולא נתנו שום דבר אחר כאלטרנטיבה. גם מה שקיים כמו למשל אנתרופוסופיה, או אלדר מאד ישן וזקוק להתאמה לתקופת החיים הנוכחית.
3. ויש המון שיטות ודרכים
ובתוך זה אנחנו צריכים סוג של ‘עשה’ ו'אל תעשה’ וכל אחד ייקח את מה שמתאים לו, כי יש משפחה שמותר לשים רגלים על הספה ומשפחה שזה ממש לא.
לכל אחד יש את השריטות והמטענים מהבית, אבל ברגע שאתה יודע איך צריך לעשות ואיך לא, גם אם תטעה, לפחות תוכל לגשר מעל הטעות, להתנצל, לעשות תיקון או לחזור עליה רק עוד 10 פעמים ולא 80.. יש בסיס יותר איתן.
למשל דבר קטן כמו הורים ששואלים את הילדים 'עם מי שחקת בגן’ ולא יודעים לתת לילד כלים איך בכלל לגשת לקבוצת ילדים ולשחק איתם. אחת הטעויות זה שהילד ישאל אם הוא יכול להצטרף אליהם. הילדים יגידו 'לא’ כי בגילאי 3-6 יש מאבקי כוחות והילדים רוצים להחליט, להיות בעלי הדעה ולהראות שיש להם כוח.
4. מה מתוך מה שאת ספגת בבית שלך, את רוצה לחזק ולהשריש הלאה בחינוך הבנות שלך?
מודעות לכל הנושא של חינוך והקשבה וסבלנות. לא ללכת בעיוורון אחרי משהו, להקשיב כל הזמן כי החיים דינאמיים וכל ילד הוא שונה, יש צרכים שונים של כל ילד. אני באה מבית של 4 ילדים שגדלו בקיבוץ, ולכל אחד יש דפוסים אחרים לגמרי. אני יודעת שיש הרבה דברים בהם ההורים שלי חינכו את הילדים הקטנים אחרת מאיתנו הגדולים.
5. נתנו יותר חופש?
לא רק. הם ידעו להקשיב לצרכים האמיתיים שלהם ולא רק לפני איזו אידיאולוגיה של קיבוץ. אני למשל מאד רציתי ללמוד בתלמה ילין וההורים שלי מאד מאד פחדו להוציא אותי מהמסגרת, שאני לא אהיה כמו כולם. זה נגמר ב'לא’ חד משמעי. זה משהו שעדין מלווה אותי, למרות שבסוף למדתי עיצוב לתיאטרון.
6. איזה טיפ-על יש לך לתת להורים?
אני למדתי בשנה האחרונה להפסיק לנסות לחנך את הילדים ולתת להם לגדול. יש הבדל מאד גדול בין 'לחנך’ ל'לגדל’ – כשאתה מגדל ילד, אתה נותן מענה לצרכים שלו ולא למה שאתה חושב, לא למה שאתה רואה כמטרה שלך ולא שלו. זה מורכב, זה גם לכוון, גם להקשיב, זה לתת לו מרחב להיות הוא.
הדס לוז, לפייסבוק>
