כך נפגשנו: ממש לפני שדברתי עם שירי פגשתי את מיכל, בענייני עבודה. דברנו על זה שנשים ‘שוכחות’ לעצור בחיים ולשאול מה הן באמת רוצות. הרבה פעמים רק שקורה משהו קיצוני כמו מחלה, השאלה מגיעה. מידע מוכר, ובכל זאת עדין לא מספיק בשימוש.
ואז דברתי עם שירי, שלמרות שם המשפחה הזהה, אנחנו לא מכירות, אבל הכרתי היטב את מה שסיפרה. זה היה נדמה כאילו היא ישבה איתנו בשיחה רגע קודם, כיוון שהמשיכה אותה, בדיוק מהנקודה שאני ומיכל עצרנו. כמו באה לספר ולהמחיש בגוף ראשון למה הכוונה.
1. מתי את מרגישה צורך לעשות חשבון נפש?
כל הזמן, ובעיקר אחרי מה שקרה לפני 4 וחצי שנים.
הייתי במסלול מאד ברור בחיים, תואר ראשון, התחתנתי בגיל 25, אחרי שאני עם בעלי מגיל 18, ילדתי בת ואז, לפני 4 וחצי שנים קרו שני דברים. הייתי בהריון בחודש שביעי וגילו שיש משהו לא בסדר בעובר, עשיתי הפסקת הריון בשלב כזה מתקדם, ותוך חודש, באופן מאד פתאומי, אמא שלי חלתה ונפטרה.
חוויתי זעזוע מאד גדול לגבי התפיסה שלי את החיים, והבנתי שהדברים באמת מאד ארעיים.
זה זעזוע שמאד שואב למטה, ומצד שני התחלתי לחשוב מה אני יכולה ללמוד מזה, איך אני יכולה להסתכל על החיים נכון יותר. הקושי הוביל לשאלות על אמהות, ועל הרצון שלי ועד כמה אני מממשת אותו.
2. מה זה הוביל אותך לעשות?
זה הביא אותי לעשות את הדברים שאני באמת רוצה. ברמה המקצועית, המשכתי ללמוד. למדתי הנחיית קבוצות בשילוב אומנויות. תמיד עסקתי בתחומים דומים ובריקוד, כך שחיברתי את זה לעבודה עם אנשים, ואפשרתי להם לעשות תהליך פנימי שמגדיל.
ברמה האישית, אספתי את עצמי והעזתי לנסות ולהביא עוד ילד. נכנסתי להריון לפני שנה, ועשיתי בדיקה גנטית בחודש רביעי. הבדיקה גרמה לזיהום והייתה לי הפלה.
התחושה הייתה קשה. הרגשתי שעד שאספתי את עצמי לפני 3 שנים, שוב עולות השאלות של 'מה קורה פה’, חשבתי שאולי אני לא מוכנה עדין. המשכתי עם החשבון נפש ונכנסתי לשאלות, שלא תמיד נשים שואלות את עצמן.
3. כמו מה למשל?
אנחנו נורא רוצות ילד ועושות ילדים כי 'צריך’ וכי 'ככה זה’ ושאלתי את עצמי שאלות מאד מפחידות, כמו למה באמת אני רוצה את זה, או אולי אני כל-כך מפחדת, שאני מעכבת את הכניסה להריון, האם אני לא חופרת מידי בגלל הפחד, עד כמה צריך להרגיע, עד כמה למתן את השאלות האלה..
4. את עושה חשבון אם בכלל לעשות חשבון נפש
אפשר לקרוא לזה ככה, אבל אני בעיקר בודקת את עצמי עד מתי להמשיך להיות בשאלות. לנסות לא להיכנס לזה יותר מידי. אני מודה שאני עוד לא מצליחה. אני כנראה 'אוהבת’ להיות בסיבוך הזה, אבל מצד שני, אלו באמת מצבים שמעלים שאלות, ואני רוצה להיות במודעות, זה נשמע לי די טבעי. אני גם יודעת שאני רוצה להגיע לשלב הבא יותר מוכנה.
הנה עכשיו יצאתי מזה יותר מהר. מהפחד הגדול להיות שוב בקושי, חזרתי לרקוד. אני נוסעת פעם בשבוע לתל אביב, לרקוד בלהקה. הרצון הגיע בבית חולים, דמיינתי את עצמי רוקדת, ואני עושה מה שאני מאד אוהבת. החשבון נפש הזה גורם לי להבין מה עבר עליי, ולאן זה מוביל אותי.
5. מה את מרגישה עכשיו? השאלות עדין בראש?
אני בעיקר מרגישה קבלה. רצון לקבל אותי כמו שאני עכשיו, ולהמשיך עם זה. לסלוח לעצמי שאולי אני עושה יותר מידי חשבון נפש.. לאהוב את התהליך הזה. לאהוב את עצמי עם הסערות האלה ועם הדברים שקורים לי, ולהוציא את הטוב ממה שקורה.
6. את יודעת, פתאום המילה 'חשבון נפש’ נראית לי לא מתאימה. יש בה משהו נוקב מידיי, נראה שאולי את מנהלת דיאלוג פנימי
אולי המילה 'חשבון’ באמת יותר מתמטית.. אני לא באמת בודקת מה הרווחתי ומה הפסדתי, למרות שאני כן מסתכלת על הטוב ואת הפחות טוב שקרה מאז.
עברתי טיפולים בשנים האלה, למדתי לראות ולהרגיע והיום כשאני צריכה אני הולכת לקבל עזרה. מצד שני, למדתי לתת בעצמי עזרה, עכשיו אני מלווה קבוצות נשים שחוו הפסקת לידה והפלות, אני רוצה לתת להן לצאת בכוחות מחודשים.
יש ימים שאני רואה יותר בבהירות מה עליי לעשות, כמו השנה למשל, החלטתי שאני לא מדברת את זה, אלא שאני רוקדת את זה. ויש פעמים שאני בתוך ה'לא לדעת’ ומאפשרת לעצמי להיות שם. אז אולי זה לא באמת 'חשבון’, כי אני לא יודעת מה התוצאה המדויקת שאגיע אליה.
צילום אליאב ברמן, אלון לויטה.