תפריט
כך נפגשנו: כיוון שמחר כיפור, אציג היום שתי נשים, אניצ'ה ופאני. שתיהן אמניות, נשות רוח, מלאות מהות. נשים יפות בערך בנות אותו גיל ואפילו גרו במרחק כמה בתים זו מזו, לפני שאניצ'ה עברה לקליפורניה. משם אני מדברת איתה.
עם כל הדמיון והקרבה הפיזית, אני בכלל לא בטוחה שהן מכירות. את המפגש אני יוצרת פה, כשלשתיהן אני מציגה 2 שאלות זהות.
בתשובות שלהן הייתי כל כך עסוקה בשוני, שכמעט ולא שמתי לב לדמיון.
1. מה זה יום כיפור בשבילך?
יום כיפור זה לא יום בשנה שבו אני מצמצמת את כל הצרכים לכדי אפס, על מנת להיות בקשר עם הגבוה שבי.
סליחה זו התייחסות פחות איזוטרית, כי סליחה על מה? יש פה הנחה שאת פועלת כמו מכונה ואין לך בחירה או יכולת לקבל החלטה. את מכאנית.
אלא אם כן את נוכחת בקשר עם הגבוה, ואז אם טעית, יש לך יכולת לקבל החלטה אם להמשיך עם המכאניות או לפעול עם הבנה של מה שקורה.
2. אז מה זה סליחה?
אני לא מרגישה צורך לבקש סליחה. יש בי לעיתים חרטה על שאבדתי את הקשר עם הגבוה. יש כאן הרכנת ראש ורצון להמשיך הלאה. בסופו של דבר החרטה מעירה אותך. הכאב עצמו הוא העונש על זה שישנת.. אלוהים זה לא דבר שיושב במרומים ואומר תעשי כך כי אני מצווה, ואם לא, אז תתחרטי ותבקשי סליחה.
3. כל התנ"ך סובב סביב החטא והעונש
אלו דברים שאת אומרת. מבחינתי התנ"ך זה קוד להבין איך מגיעים לרמת תודעה יותר גבוהה.
כל מה שקורה עכשיו בגלובוס, זה כדי להגיע לגבוה, ההוריקנים, רעידות האדמה, מדברים על מלחמת עולם שלישית.. יש התעוררות. חוק הטבע עובד. אם אין איזון יש נדנוד. יש קריסה. גם אדם שעובר הרבה סבל, יכול להגיע לגבוה, כשהוא יתעורר.
החטא היחידי הוא רק בזה שאת לא נמצאת ברגע, פה, עכשיו, כי אין שום דבר אחר. זה רק פיקציה.
4. איפה את רואה את זה בתנ"ך?
קחי את דוד וגוליית – אלו 2 כוחות שנמצאים אצל כל אחד מאיתנו. גוליית הוא אותו כח דמיון, אגו, האני הנמוך, העמלק, גיהינום.. יש לך הרבה שמות לזה.
אלו הכוחות של המכונה שבנו, שיוצרות בתוכנו קול גדול יותר מהקול של דוד שיושב בתוכנו, או של משה. בכל תורה יש לזה שם אחר, והכוונה לשם שמתאר קול קטן פנימי, שצריך להילחם נגד הקול הגדול, נגד כל ה'אנים הפנימיים’ שרוצים להרוג אותו.
כל מה שקורה מסביבנו, זה רק נדמה לנו שהוא אכן סביבנו. הכל בעצם בתוכנו. יש שם מלחמת עולם מתמשכת בין הנקודה הקטנה שמכירה את המציאות העליונה, לבין המכאניות ששטפה אותנו באופן חייתי לגמרי.
5 איך את חיה את ההבנות האלה?
אני עכשיו חיה בקליפורניה, בקהילה שמפתחת תודעה באמצעות אומנויות. יש לי סדר יום של אומנית, שיוצרת מהרגע שאני קמה ועד שאני הולכת לישון.
אני מביעה את עצמי במוסיקה, אני מנגנת ומקיימת קונצרטים קלאסים וג'אז, אני בונה תפאורה לתיאטרון, עכשיו סיימתי עם ‘חלום ליל קיץ’ וכמובן עוסקת בציורים שלי. החיים שלי מאד עשירים מבחינת כל המרכזים שבתוכי.
6. מה זאת הקהילה שאת חיה בתוכה?
קשורה לבית ספר של הדרך הרביעית
7. של אוספנסקי?
כן, את מכירה?
8. קניתי את הספר בגיל 21 קראתי עד עמוד 40 ומאז אני רק מעבירה אותו דירות..
זה בדיוק הסיפור שלי, רק שאני התייאשתי ממנו מכל מעברי הדירות, זה היה משקל עודף וזרקתי אותו. בשנת 2003 הגעתי לאמא שלי וראיתי את הספר ואמרתי מעניין אם הפעם אצליח לקרוא, ולא הפסקתי.. תוך כדי שקראתי, בדקתי באינטרנט, מצאתי את בית הספר הזה והנה אני פה.
9. מי יודע מה יקרה אם אני אקרא את הספר..
אנחנו לא מתכננים כלום. זה דמיוני, נותן לנו תחושת בטחון, אבל הביטחון זה לא מה שקורה לנו בחוץ, זה מה שקורה לנו בפנים. זה לא כמה כסף יש לנו בבנק.. אותי זה מאד משמח שיש קשר בין מה שאני אומרת, למה שאני חווה בפועל.
10. מה תעשי בכיפור?
בשבת אני נוסעת לצ'יקו, עיר אוניברסיטאית בצפון. שם אני לומדת 'תקשורת מקרבת’, משהו מדהים בחכמה שלו, שהמציא מרשל רוזנברג יהודי מדטרויט. נותן להבין כמה השפה בבסיס שלה היא דבר אלים. בנויה באופן אלים. זה מאד מעסיק אותי כחלק מהעניין שיש לי בתקשורת עם עצמי והסובב שלי. בשישי אני בטח אלך לאכול אצל שחר ואיה, חברים ישראלים שחיים פה.
