שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 220, אורית. ציירי לך שפם

כך נפגשנו:זה מעניין שהילה שמתעסקת בבישול הפנתה אותך אליי, כי גם לי באומנות יש הרבה פעמים תחושה של בישול”, אומרת לי אורית. אני אומרת לה שזה מעניין שבכזו סמיכות, אני מראיינת עוד אישה בשם אורית, שגם עוסקת בתראפיה באומנות.. והפעם באמת רציתי להבין את העולם הזה של תרפיה באומנות, דרך עיניים נוספות, מעבר למה שאני מכירה היטב.

1. מהו כח היצירה בעינייך?

זה כח חיים. מחדד את היכולת לראות את נימי הנימים של החיים. נותן משמעות לדברים שלפעמים לא שמים לב אליהם. זה בעיקר מאפשר לך לדבר עם עצמך בשפה אחרת, כזו שאתה פחות שולט בה.

2. איפה באה לידי ביטוי העזרה שיצירה מאפשרת?

יש מצבים בחיים שהם לא מוגדרים. תקופות שעוברים מא’ לב’ מכל מיני סיבות. תקופות שנוצרות מלחצים או פשוט מעברים, שאין להם שם. הרבה פעמים אנחנו ממהרים לשים על המצבים האלו תווית – ‘אני מרגיש ככה’. האמנות מאפשרת לנו להיות במקום הזה בלי תווית, ולתת לאדם קצת לנשום.

השלב הבא יכול להיות להוציא החוצה את הדברים, שזה כבר מאפשר להסתכל עליהם, ואולי לראות קצה חוט מה קורה איתך. לפעמים יכול להיות שרק השחרור, מספק.

3. תארי מקרה של שינוי עמוק של חיים, שנעשה בזכות היצירה?

לפני הרבה שנים פגשתי אישה בדיכאון מאד מאד קשה. הבת שלה יוצרת ובדיוק עמדה לעזוב את הבית ורצתה לקחת איתה את העבודות שלה מהקירות.

אותה אישה הרגישה שהיא לא יכולה להיפטר מהעבודות, מה שהיה מטאפורה לקשר שלה עם הבת. כל הזמן דיברה על איך היא תשב בתוך קירות ריקים.

תוך כדי שדברנו היא בחרה מתוך החומרים שהיו, זכוכית. היא מרחה כל מיני צבעים ונוצר משהו קסום, אבל אז נשברה הזכוכית והיא אמרה שזה בדיוק מה שקורה בחיים שלה, שהכל נשבר ושהיא לא מסוגלת לשום דבר. היה אפשר להרגיש את הנואשות העמוקה. מהמקומות שאתה חושב שיש חושך ובקושי מוצא איך לצאת מזה אבל היא נשארה והתחילה תהליך של ריפוי.

היא יצרה עם הזכוכית השבורה, לאט לאט עלו לה רעיונות והתחילה לעבוד על עבודות מאד גדולות, השחרור הזה גרם לה לרצות גם לרקוד פלמנקו… היה תהליך סזיפי, אבל היא שיקמה את חייה, את הקשר שלה עם הבת שלה ועם עצמה. את העבודות שלה היא תלתה בדירה.. זה היה מאד מעודד עבורי וגם עבורה.

4. איך את באופן אישי מתחברת ליצירה?

גדלתי על זה שעשיתי לעצמי בתיה עוזיאל.. ציירתי תמיד ועשיתי פסלים מאז שאני קטנה מאד.  יש המון עבודות שמסמנות פרקים בחיים שלי, למשל חיות. היו כל מיני חיות שיצרתי מאד סימבוליות מבחינתי.

כמו למשל פיל מעיסת נייר, שמייצג את היציבות הזאת, שיש לפיל שעומד על 4 רגלים. יצרתי אותו בגיל 13, בתקופה של המון שינויים עבורי. אני זוכרת שיצרתי אותו, התעקשתי על היציבות שלו. הוא נוצר בתקופה שעברתי שינויים מאד גדולים, עברנו לגור בארה"ב, סביבה חדשה, שפה חדשה והוא ממש היה סימבולי, המחזק שלי. אגב, עד היום הוא עומד איתן, 27 שנים אחרי, אצל אמא שלי.

ויש גם צב שציירתי ושימש מוטיב חוזר בעבודות שלי. גם מייצג יציבה אבל ברמה אחרת – אחת שיש בית לה בית על הגב ולכל מקום היא הולכת איתו. זה היה בתקופה אחרת, בגיל 20, שרציתי להיות נאמנה לעצמי ולהיות בקצב שלי

5. מתבקש לשאול איזו חיה מלווה אותך היום ?

זו שאלה תמימה אבל מכילה הרבה דברים שמאפיינים, באמת מחדדת, זה לא סתם סמלי כמו בחידונים ילדותיים.

אני היום בטח שילוב של 2 חיות. מצד אחד סוס פרא מעורב אצילי  – יותר במחשבה של החופש והגמישות, מצד שני כלב – נאמנות ואחריות בית. שניהם הם די נאמנים חברים טובים, זה חשוב.

אורית אלקעי >

 להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל אוקטובר |דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365  

 

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים