תפריט
כך נפגשנו: שימשי (במקור שימרית) הייתה אלופת עולם בגלישת רוח. אני מניחה שהתואר הזה מייצג אותה בהרבה מקומות כדבר ראשון, כי יש בו משהו יוצא דופן ומכובד. עם זאת, אני הייתי מעניקה לה תואר כללי יותר: ‘אלופה בהגשמת מטרות’.
זה הרושם שנשאר אחרי השיחה איתה, היא גם מציינת את זה בסוף, 'אני רק צריכה מטרה’. השיחה איתה מזכירה לי את עניין 'הנוסחה’, של אלו שמצליחות למרות ועל אף, . הפעם שימשי מבררת היטב מה תהיה המטרה הבאה, באמצעות כלי שהיא מכירה היטב – באמצעות הרוח.
1. מתי זכית באליפות?
הייתי אלופת עולם בגלישת רוח ב – 2002, כשהייתי בת 15. זה היה פול פוואר.. השקעתי, לא ראיתי בעיניים. כל יום התאמנתי 5 שעות בים ועוד 3 שעות ביבשה, עשיתי כושר. תוך כדי ניסיתי גם לעבוד וללמוד. לרוב חתכתי מבית הספר, הייתי ממש מחוברת בעיקר להצלחה ולתחרות. הייתי מאד תחרותית.
2. איך הגעת לגלישת רוח?
כל העניין התחיל בגיל 9, בגלל התערבות עם חברה מאד טובה. גרנו במכמורת, וכל הזמן היינו בים, ניסנו כל מיני חוגים. פעם אחת לקחנו גלשן ואמרנו מי שמגיעה עם הגלשן למצוף, היא אלופת עולם. זה דבר קשה להיות על גלשן, בטח בהתחלה..אבל הגעתי ושם רשמתי לעצמי מטרה: להיות אלופת עולם.
3. להגשים את החלום בגיל 15 בטח מביא הצפה מאד גדולה, מה עשית עם זה?
זה היה בספרד, תחושה מאד חזקה. מבחינתי עשיתי 'וי’ על הדבר הזה ובזה זה נגמר, אבל לא מבחינת אחרים. כולם דחפו אותי להיות הנציגה באולימפיאדה, המשפחה, המאמן, הספונסרים, אבל המשכתי עוד שנה וחצי ועזבתי. זה כבר היה קרטוע, לא משהו שבאמת רציתי לעשות. בגיל 18 החלטתי שאני פורשת.
4. ידעת מה את רוצה לעשות הלאה?
לא, רק ידעתי שאני לא מכירה את עצמי. אני כל הזמן רק עסוקה ב'להצליח’ ואם אני לא מצליחה אין לי קיום. התחלתי לחקור מה הקיום שלי, מי אני בפנים, מי אני מול המשפחה שלי, שלא התראינו כל כך, משפחה לא פשוטה שדי חמקתי ממנה לים כל הזמן.
הים היה גם המוצא שלי. שם הרגשתי בטוחה כי יש לי מה לעשות, אף לא מבקר אותי שם, וגם שם אני מצליחה, אני גדולה מהחיים.
5. דרך מה למדת להכיר את עצמך?
דרך אישה, שאני קוראת לה אחות ליבי, שפגשתי ממש במקרה במסעדה שעבדתי בה. פגשנו אחת את השנייה ומאז אנחנו כמו אחיות, עכשיו אני גרה עם המשפחה שלה.
היא הייתה נקודת האור שלי, הגעתי אליה לסלון ומאז נוצר החיבור. מין חיבור קוסמי, ממש להכל, טיילנו ביחד בארה"ב. וכשלא היינו יחד, היינו מרגישות אחת את השנייה ממרחקים. הרגשתי מתי כל לידה שלה מתרחשת, היינו בקשר עם כל דבר שאני עוברת.
מצד אחד היה סנכרון שתהליכים שפנימיים שתינו עוברות, לפעמים באותו יום ממש, מצד שני הרגשתי שהיא מנחה אותי ומראה אותי את הדרך לצאת לחופשי.
באתי מבית לא פשוט, והייתי צריכה לצאת מכל האוטומטית של ההתנהגות שלי, והיא דחפה אותי לראות את האמת, לזהות מי אני ואת העוצמות שבי.
6. באיזו נקודה את עכשיו?
בדיוק חזרתי משנתיים של סיבוב בכל מיני ארצות, הייתי בארה"ב גואטמלה הודו וחזרתי לבית הוריי. הרגשתי לעשות תהליכי ריפוי מול המשפחה.
הבנתי בחו"ל, שאני לא אצליח לברוח מזה, ובשלט רחוק, על יבש, לא אצליח לעשות ריפוי אמיתי לכאב. לכן החלטתי שאני לא סתם חוזרת ושוכרת בית, אלא חוזרת בדיוק לדבר הזה, ומתמודדת
7. מה פגשת במציאות שחזרת אליה?
היה מאד אינטנסיבי.. הרגשתי שאיך שאני נוחתת, כל האוטומטים של הילדה הפנימית בתוכי, חוזרים לעבוד. הרגשתי איך הכל פועל ומניע אותי, איך הפחדים מפעילים אותי.
אבל היה משהו שונה. יש הבנה, שעכשיו אני יכולה לזהות שזה אוטומט, ושזה משהו שגדלתי עליו, אבל זה לא אומר שזאת מי שאני עכשיו. הדברים נמצאים במערכת, אבל לא צריכים לתפעל אותי היום.
ויש התקדמות, כל הזמן יש התקדמות. אני רואה אם פעם משהו היה תופס אותי לארבעה ימים, אז עכשיו זה להרבה פחות..
8. לאן את ממשיכה מפה?
לפני כמה שבועות החלטתי להמשיך הלאה, ועזבתי שם. בינתיים אני בנקודת מעבר. קניתי לי טיפי, אני מקווה עוד יומיים להרכיב אותו בחצר, ונראה מה הדבר הבא. אני שואלת את עצמי ואת היוניברס, מה אני רוצה לחוות.
9. ואז, אם יש מטרה, את תגיעי אליה
בטח! מבחינת יצירת מציאות ונחישות, זה כלי שבאתי איתו. הוא מאד תומך בי, אני רק צריכה להגיד מה אני רוצה, להיות מכוננת לזה וזה קורה.
שימשי עודד
