שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 227, רותי. שישו ושמחו

כך נפגשנו: לא יודעת מה התוכניות שלכם לחג הזה, אבל התחושה אצלנו הייתה שחגגנו ועכשיו, קצת לנוח. לעומת זאת המשפט הראשון שרותי אמרה לי זה, שהיא מחפשת מקום להיות בו בהקפות של שמחת תורה. ‘ברצינות, את הולכת?’ שאלתי, וקיבלתי תשובה, ששלחה גם אותי לחפש הקפות.

אבל חוץ משמחה, יצאה לנו שיחה שנוגעת בעוד חלקים מתוך היום יום של רותי, שנמצאים שצד השני של הסקאלה. בסוף הכל מתחבר “יהודי הוא בחינת נושא הפכים”, היא מצטטת.

חלק א’ – שמחה

קמתי בבוקר וחשבתי לאיזה מקום בתל אביב אני הולכת הערב להקפות של שמחת תורה

מאיפה מגיע הרצון?

אני במקור מבית דתי אבל זה משהו שמאד חשוב לי, זה התחיל בחוויה בהודו.

הייתי באודיפור, בדיוק שהגעתי היה פסטיבל שעשו לאל גנש, לפיל. ראיתי המון פסטיבלים לפני כן  אבל בזה היה משהו מאד מיוחד. כולם ירדו לנהר עם הפסלים של הפיל ושרו ורקדו. הייתי שם 4 שעות והרגשתי שמחה מטורפת!  לא ייאמן כמה שהאנשים האלה שמחים באלוהים שלהם.

הלכתי עם זה והרגשתי שזה משהו שאני מאד מחוברת אליו והיה מאד חסר לי. אחר כך ישבתי עם מישהו בחב"ד והחווייה הזאת שלחה אותי לשאול אותו על שמחת תורה, לשמוח בתורה. תמיד כילדה הייתי בבית כנסת בחג הזה, אבל לא חוויתי באמת את השמחה

מאז אמרתי לעצמי מה זאת אומרת יש לי אלוהים, אני לא יכולה שלא להיות בשמחה, לפחות כמו אצל ההודים באודיפור. דרך עבודת אלילים נפתח לי משהו לאלוהים שלי.

מאז מאד חשוב לי לחגוג בחג הזה, לא משנה איפה אני נמצאת, לפחות להיות שמחה בתורה, לא חשוב מה אני עושה ממנה ומה לא.

זה מושג מופשט 'לשמוח בתורה’ במה את נאחזת? מה באופן קונקרטי מעורר אצלך את שמחה הפנימית?

במימד רוחני, כל הרעיון שמסיימים משהו ומתחילים מחדש, מסיימים את התורה ושוב קוראים מבראשית. יש משהו בטקסיות הזאת, זה משהו שקורה כל שנה, וגם כל לימוד שאתה קורא שוב ושוב, אתה לומד ממנו משהו חדש.

במימד הפיזי, זה הדבר השני הוא שאתה לוקח את הדבר הכמעט פגאני הזה, ספר תורה, שבדרך כלל אתה לא נוגע בו, ועכשיו אתה תופס אותו כמו ילד על הידיים ורוקד איתו, מחבק אותו, מנשק. יש שמחה של ריקוד ובית כנסת נהיה לרגע חגיגה, זה משהו מאד מעורר. ביטוי של שמחה ממש פשוטה – תודה שקבלנו את התורה ושאנחנו לומדים ממנה.

חלק ב’ – בנאליות של רוע

אני יוצרת תיאטרון. מביימת, כותבת, לפעמים קצת משחקת, בעיקר פרינג’.

בנובמבר תעלה הצגה 'חסד’ בתאטרון 'נוצר’, שמשחקות בה שפרה מילשטיין ויעל צוקר. מחזה על מפגש לילי של ילדה וזקנה בפסי רכבת.

המחזה נולד מתוך חומרים דוקומנטריים שנאספו על ילדים שנפגעו והתעללו בהם. בתחקיר שלי הרגשתי שאני לא יכולה לעשות מזה משהו דוקומנטרי ובסוף נוצר מחזה על הבאנליות של הרוע, על אלימות עצורה ונזקקות של שתי הנשים. חקרתי את עצמי, את האלימות שבתוכי.

קראתי להצגה 'חסד’, כי בדרך כשחיפשתי אכזריות, מצאתי הרבה הרבה חסד.

חלק ג’ – קוטביות

הקוטביות הזאת היא חלק ממני. הרב יאיר כלב, הרב של חב"ד אומר: “יהודי הוא בחינת נושא הפכים” אני מאד מתחברת לזה. ברגע שאני מסכימה לחבר לגשר את הקוטביות שבתוכי, אני קרובה לנקודה, לציר. אני מוצאת שזה מהדהד בכל מיני דברים בחיים שלי, אני אפילו לא שמה לב.

בחודש האחרון הייתי בלודז’ בפולין, במקום שסבתא שלי נולדה וגדלה בו ומשם נשלחה לאושוויץ. החלטתי לעשות תאטרון בבית העלמין היהודי ובתוך מבנים אותנטיים אחרים שנשארו, כמו בית התרבות מאז, שהיום הוא סופרמרקט בשכונה.

לי ולבמאי הפולני שאני עובדת איתו, יש עניין רב בזיכרון ובקוטביות בין החיים והמוות. מין רצון אולי  להחיות את המתים לרגע , שבעיניי על זה יושב תאטרון.

 החלטנו לצאת למסע היצירתי הזה והלכנו לאזור שהיה הגטו. 80% מהמבנים נשארו כפי שהם היו בתוך שכונה ענייה עם הרבה בעיות של אלכוהול. התחושה היא שעבר וההווה מנהלים דיאלוג ביום יום, ואתה נכנס כאדם שלישי לשיחה הזאת.

למשל אם אלו כתובות הגרפיטי החדשות על קירות חדרי המדרגות המקולפים והישנים, או למצוא את חלונות הוויטרינה של חדר המדרגות עם דוגמא של מגן דוד, שבורים, כי מישהו זרק בקבוק בירה. אנחנו נכנסים לדיאלוג עבר-הווה הזה ועושים בכל אחד מהחללים שימוש במבנה ביחס למה שהתרחש בעבר, פעולה אומנותית.

כמו מה?

במקום שבו רומקובסקי, ראש היהודים בגטו, נאם את הנאום המזעזע והמפורסם, שביקש מהם לשלוח את כל הילדים היהודים מתחת גיל 10 למחנות. המקום הזה היום הוא גן ילדים.. אבסורד שמתקיים בפני עצמו.. אנחנו נעשה עבודה עם הטקסט ועם ילדים מהשכונה היום.

איך שהוא מרגע שהתחלת לדבר על תיאטרון, ישר עלה לי 'שואה’ בראש, ולא רציתי להכניס את זה, כי זה בכלל התחיל משמחה, שמחת תורה.

זה כנראה זה חזק ממני. בכלל לא חשבתי על שואה, שעבדתי על 'חסד’, אבל כשזה יצא מייד אמרו לי 'יופי נעלה את זה ביום השואה’, ואני ממש התנגדתי, אמרתי 'מה פתאום, נעלה את זה בכל יום חוץ מאשר יום השואה!’ , אבל כנראה שזה משהו שנמצא בי חזק והוא צף. מעניין שאת אומרת את זה רק מלשמוע 'פסי רכבת’. תראי מה זה הזיכרון הקולקטיבי היהודי שלנו..

ולגבי החיבור לשמחה – זה בדיוק היהדות, השמחה והעצב  – יחד.

רותי אוסטרמן

ההצגה חסד, תאטרון נוצר >

להגיב בפייסבוק | להרשם לניוזלטר שבועי | כל אוקטובר |דף הבית 

 Email Marketing Powered by MailChimpיוני נשים 365  

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים