תפריט
כך נפגשנו: השנה שנת 80 ומשהו, בכיתה יושבים ילדים סוררים עם מורה אחת למוסיקה, בעלת מבטא רוסי כבד. ‘ילדים כולם מוציאים חליליות ומתחילים ביחד – יא חלילי, יא עמלי’. ברגע אחד המולת הילדים מתחלפת בקולות חלילים צורמים, עולים ויורדים בערבוביה, שריקות מתאמצות מידי מנסרות את האוויר ומשאירות מורה אחת שעומדת ומונפפת בידיה 'לא ככה, לא ככה, עוד הפעם..’
שנה שלמה, היינו רק בשיר הזה.
לדפנה היה מזל גדול יותר. המורה למוסיקה עיצבה את גורלה, את הבחירות שלה בהמשך. ההתאהבות הזאת בחליל, היא כבר חלק בלתי נפרד מחייה, מהוויה.
1. מתי רצית להיות חלילנית?
התחלתי לנגן בכיתה ב’ בחלילית, כמו שאר הילדים, ומאז אני מנגנת. הרצון להיות חלילנית נולד גם באותה תקופה. המורה למוזיקה הביאה חליל צד וניגנה והצליל קסם לי. מאז נולדה הפנטזיה, והלכתי עם המקום זה.
2. ההורים שלך דחפו אותך לזה?
זה בא לגמרי ממני. ההורים שלי לא לקחו אותי יד ביד למורים.. רק כשלא הייתה להם ברירה, ושהם ראו שאני מצליחה הם הצטרפו אליי לדרך הזאת
3. את שלמה היום עם החלטה?
זה לא עניין של שלמה, זה אפילו לא בחירה. מהתחלה חיבור טוטאלי, לא יכול היה להיות משהו אחר, אני לא יכולה בלי החליל.. החליל ואני זה דבר אחד, זו אחת האהבות הכי גדולות שלי.
4. כמה נפח החליל תופס ביום יום שלך?
למזלי הרב זו עבודה שלי, ואני מתאמנת כל יום, אבל משלבת את זה יחד עם גידול ילד, אני אמא יחידנית, ואחריות לבית ועוד דברים.
5. מה קורה שאת לא מנגנת? יש דבר כזה בכלל?
יש, הנה השנה נסעתי לחו"ל לשבוע ולא לקחתי את החליל, אבל כשחזרתי התנפלתי עליו וניגנתי ובאמת נשמע פנטסטי. יש מידי פעם הפוגות, זה הכרחי לבריאות.. ויש את החיים שמביאים הפוגות, כמו אחרי שילדתי, בשנה הראשונה, ניגנתי פחות והיו לי חלומות שהחליל נעלם..רגשי אשם שאני לא מנגנת מספיק.. אחרי הכל זה רוב חיי, אני מנגנת מגיל 7, זה המון שנים..
6. מה אפשרה לך הבחירה שלך להיות חלילנית?
החליל לקח אותי למקומות פנימיים וחיצוניים מיוחדים. פגשתי אנשים מכל מיני מדינות, פגשתי אתגרים גדולים וגם הגעתי לרגעים של התעלות, שאין במקומות אחרים.
7. מהו האתגר המרכזי שפוגשים בדרך הזאת?
התמודדות עם התחרותיות. לדעת לשמור על עצמך בתחרות הפנימית והחיצונית וזה מסע לא פשוט לאדם רגיש. מצד שני כדי לנגן אומנותי אתה צריך להיות מאד רגיש..
הלחץ הזה מתחיל בגיל צעיר, ואנשים מתפרקים מזה. אני בגיל 17 עשיתי מבחן בגרות בחליל, במקביל השתתפתי בתחרויות בקרן שרת ועשיתי בחינות לצבא כמוסיקאית, כל זה בתקופה של שיא גיל ההתבגרות, שיא ההורמונים.. מישהו טיפה יותר רגיש, לא שורד את זה. באמת היו לנו בתיכון צוות מקצועי של אנשי בריאות הנפש, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, מה שאין בכל בית ספר אחר.
8. מאד מלחיץ
היו ילדים שהתפרקו. הייתה לי חברה שההורים שלה הקפיצו אותה שנתיים כדי שתגיע לבי"ס ג'וליארד בניו יורק והיא הגיעה במקום זה לאשפוז. יש הרבה אנשים שעזבו את התחום, כי לא יכלו לעמוד בלחצים הנפשיים ולא בגלל הנגינה .
זה קשה, התחום רווי, יש אנשים מאד מוכשרים, שלכולם יש אמביציה אדירה, במקום כל כך קטן ודורסני.
9. איך את מתמודדת היום עם התחרויות?
קודם כל אני רואה אותה ומנסה להרגיע אותי בתוך זה. להבין שלכל אדם יש מקום וזכות להיות בעולם הזה. צריך לא להיסחף בתחרות, ומצד שני לרצות להגיע למקומות רחוקים. זה ריקוד עדין.
10. לאן הכי רחוק את רוצה להגיע היום?
לעשות פרויקטים מעניינים, במקומות שיש לזה תהודה, פסטיבלים חשובים. אני רוצה לעשות את זה מבלי שאלחץ ואשרף מהתחרות, שאשמור על עצמי בתוך זה .
דפנה פלד.
