תפריט
זאת אומרת הייתי רוצה לדעת עליך הכל, אבל את לא אומרת כלום. גם לא לאיש שלך שיושב מולך. שניכם יושבים בשקט, טובלים את המאפה התפוח בכוס שוקולדה סמיכה ושותקים.
כולם פה מסביב עושים את אותו הדבר, לוקחים חתיכת מאפה וטובלים, לרוב בקצפת, אבל את בשוקולדה. נראה שאת מיומנת בפעולה זו ולא מקדישה אפילו רגע קצר של התענגות פומבית מהטעם המושלם של מרקחת הדלעת המסתתרת במאפה.
כמה שנים את באה לכאן? לפי המסמכים הממוסגרים על קירות הקפה, נראה שיש לו ותק של עשרות שנים, כמו שמספרות כפות ידייך, מבט עינייך, עליך.
נכון, יכלתי לבחור בכל אחת אחרת פה, כמעט כולם הם אנשים בעלי ותק, כולל בעל הבית הקשיש, אבל העיניים שלי התמגנטנו אליך, חותכת, טובלת, לועסת, חותכת, טובלת אוכלת, דקות ארוכות, כל זאת וגם המבט לא זז. ישר, לשום מקום.
הייתי רוצה להיכנס לטיול במחשבות שלך, להכיר את המשפחה, אולי הילדים, כמו איזו קרובת משפחה רחוקה שפתאום מצאת, לשמוע סיפורים מהשנים ההם שהעיר הצוהלת הזאת ידעה פחד ומלחמת אזרחים, לדעת מה את עשית באותם ימים, גם אז באת לכאן? את עוד חושבת עליהם?
אויש קצת נסחפתי, מה מלחמה עכשיו? אני משלמת ויוצאת, למרות שעוד רגע ואת מסיימת את המאפה, ואז מה תעשי? תגידי משהו?
